<h1>רשב"ץ — מאמר חמץ</h1>
<h2>דף ב.</h2>
בדיקת החמץ צריך שתהיה קודם זמן איסורו, והיותר קרוב לזמן איסורו הוא ליל י"ד, שבדיקה זו צריך לאור הנר בלילה, שצריך לחפש בחורין ובסדקין על כזית חמץ, כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, ובליל ט"ו אי אפשר, שכבר עבר עליו כשנכנסה הלילה, וביום י"ד אי אפשר, שכבר נאסר החמץ משעה ששית ולמעלה מן התורה, וקודם לזה יבואו להתרשל ולא יבדקו כיון שאינו זמן איסורו, על כן הזמן היותר קרוב לזמן איסורו הראוי לבדיקה, הוא ליל י"ד, לפי שבני אדם הם מצויין בבתיהן, ואור הנר יפה לבדיקה, שיכול להכניסו בחורין ובסדקין, ואפי' אדם בטל שהוא מצוי בביתו, ויש לו בית אפל שמשתמשין בו לאור הנר אפי' ביום, אין בודקין אותו אלא בלילה, ונתנו הטעם בירושלמי [פ"א ה"א], שאין אור הנר מבהיק (אלא בלילה) [ביום], ואפי' במקומות האפילים, כמו שהוא מבהיק בלילה, כי אותם הנחבאים במערות מפני השמד, והיו משתמשין לאור הנר בין ביום בין בלילה, היו יודעין זמן ק"ש של [שחרית ו]ערבית בנר אם היה מבהיק, על כן מי שרוצה לבדוק יום י"ג לאור הנר אינו מקדים, ולא יבדוק עד הלילה, אלא שאם שכח ולא בדק ליל י"ד, צריך לבדוק יום י"ד ג"כ לאור הנר, וכמו שאמרו בירושלמי [שם] על מה ששנינו אין בודקין לאור החמה, וכי יש חמה בלילה, תפתר בשלא בדק בליל י"ד.
<h2>דף ד.</h2>
אמר אביי הילכך האי צורבא מרבנן לא ליפתח בעידניה, באורתא דתליסר נגהי ארבסר דילמא משכא ליה שמעתא ואתי לארשולי, שכיון שהדבר מחוייב לעשותו באותו לילה, ולא להקדימו ולא לאחרו, לא יתחילו התלמידים ללמוד הלכה הקבועה להם עד שיגמרו הבדיקה, וכ"ש שאין להתעסק בדברים אחרים לא לסעוד ולא לילך לבית המרחץ. וכתב רבינו יונה ז"ל [טור סוף סי' תל"א בשמו], שאם התחילו אין מפסיקין, השוה זה למתחיל קודם תפלה שאין מפסיק בשביל תפלה [שבת ט' ע"ב], ובעל הטורים ז"ל חלק עליו, שאין הנדון דומה לראיה, שכיון שטעם האיסור הוא שמא ימשך בדבר, ויבוא להתרשל מלבדוק, הדין נותן שאפי' התחיל מפסיק, ואני אומר שאין להחמיר בבדיקה זו, שאם עבר זמנה יש לה תקנה למחר, יותר מתפלה שאם עבר זמנה הוא מעוות לא יוכל לתקון [ברכות כ"ו ע"א], ודברי רבינו יונה עיקר.
המשכיר בית לחבירו בי"ד, וקנה בכסף או בשטר ובחזקה, ויש בו חמץ וצריך בדיקה, אם עד שלא מסר לו המפתח חל י"ד, על המשכיר לבדוק, שהרי החמץ הוא שלו, ואעפ"י שכבר קנה השוכר הבית, כיון שאינו יכול להכנס בבית לפי שעדיין לא מסר לו המפתח, על המשכיר חלה חובת ביעור, ואם מסר לו המפתח אחר הקניה, על השוכר לבדוק, אע"פ שהיה החמץ של המשכיר, מצות ביעור על השוכר היא.
הכל נאמנין על ביעור חמץ, אפי' נשים אפי' עבדים, אפילו קטנים אם הם בני דעת [לבדוק], כמ"ש הרמב"ם ז"ל [חמץ ומצה פ"ב הי"ז], ואי אמרי הני אנן בדקינן להאי ביתא, מהמנינן להו, משום דהמשכיר בית לחבירו [בארבעה עשר] אינו צריך לבודקו, משום דחזקתו בדוק, ואפילו תימא דאין חזקתו בדוק, מהמנין להני אי אמרי אנן בדקינן ליה, ומוכח בגמ' [ד':] דאפי' לא הוי חזקתו בדוק, סמכינן אאמירה דהני משום דמדאורייתא בבטול בעלמא סגי, ובדיקה אינה אלא מדרבנן, ובדרבנן מהימני להני, אע"ג דבדאורייתא סמכינן בנאמנות נשים, (אע"ג) דבפ' המדיר [כתובות ע"ב ע"א] נראה דנשים מהמנינן להו בדאורייתא, ומעשים בכל יום שנאמנות בנקור בשר (ו)[מ]חלב, הוצרכנו לטעם נאמנותן משום דבדיקת חמץ דרבנן. [ו]כבר הרגישו בזה בירושלמי [פ"א ה"א], ונתנו טעם לפי שנשים עצלניות הן [אמ"ה הר"ן ז"ל בפ"ק דחולין במשנה ראשונה (דף א' ע"א ד"ה וכולן ששחטו) ביאר דנשים עצלניות הן בודקות כל שהוא, כלומר מתוך שאין שם חמץ ידוע תולות לומר שאין שם חמץ ומקילות ואי דאורייתא לא מהימני, אבל בשאר מילי מהימני אפילו בדאורייתא, ומעשים בכל יום שסומכין עליהם במליחה ובניקור הבשר אע"פ שיש בו טורח מרובה מפני שהן יודעות מקומות (ד)[ה]חלב והחוטין, ולא אמרו בודקות כ"ש אלא במה שאין שם איסור ידוע ויכולות לתלות עכ"ל, והוא ביאור נכון וטעם ברור להתיר הנשים לנקר אחת לחברתה כי ראיתי מי שאוסר כי לא המנוה אלא בדידה לא בשל חברתה משום דסתם נשים עצלניות ואינם מדקדקים כ"כ כנ"ל.], [ו]אלמלא שבדיקת חמץ דרבנן לא הוה מהמנינן להו. מ"מ מי שהשכיר בית לחבירו ביום י"ד חזקתו בדוק, ואף ע"ג דקיל"ן דחזקתו בדוק, אי איתא למשכיר קמן, שיילינן ליה אם הוא בדוק אם לאו, ולא סמכינן אחזקה זו אלא אי ליתיה קמן, אבל אי איתיה קמן שיילינן ליה, וכן פסק הרמב"ם ז"ל [חמץ מצה פ"ב הי"ז].
<h2>דף ד:</h2>
המשכיר בית לחבירו בחזקת שהוא בדוק, ומצאו שאינו בדוק, אינו יכול לחזור בו מדין מקח טעות, משום דניחא ליה לאניש לקיומי מצוה בין בגופיה בין בממוניה, ואפי' יצטרך להוציא ממון לצורך הבדיקה, נפטר המשכיר מלשלם אותו ממון.
<h2>דף ה.</h2>
ומה שמשייר אחר הבדיקה יהיה בשיעור מה שיאכל עד ד' שעות, שאין מותר לאכול חמץ ערב הפסח אלא עד ד' שעות, כי מן התורה אסור מתחלת שעה שביעית שהוא חצי היום, כמו שלמדו [ה' ע"א] מאך ביום הראשון, אך חלק, והרמב"ם ז"ל [חמץ ומצה פ"א ה"ח] כתב, שאם אכל מאותה שעה ואילך לוקה מהכתוב לא תאכל עליו חמץ, פירוש על שחיטת הפסח, ולא נראה כן להרמב"ן ז"ל [בספר מלחמת ג' ע"א מדפי הרי"ף בסוגיא דרב גידל], דקיל"ן דחמץ לפני זמנו אינו עובר בלאו, אלא שהוא איסור מן התורה, [משום] שנאמר תשביתו שאור מבתיכם, ומזה הפסוק נאסר מן התורה באכילה, שהיא מצות עשה אבל אין בו לאו, והרז"ה ז"ל [שם] היה אומר שאם אוכלו זו היא השבתתו, והראב"ד ז"ל תמה עליו איך מלאו לבו לומר כן. ובשעה ששית אסרוהו חכמים ז"ל אפי' בהנאה, משום הרחקה יתירה, והאוכלו בזמן הזה מכין אותו מכת מרדות, מפני שעבר על ד"ס, ואפי' לבהמת הפקר אסור להאכילו כמו שאמרו בירושלמי [פסחים פ"ב ה"א], ואם קדש בו את האשה אינה מקודשת, שאינה מתקדשת אלא בכסף שנותן לה האיש מממונו, וזה אינו ממונו שהרי אין לו בו זכות, לפי שאסרוהו חכמים והפקר ב"ד הפקר, ובשעה חמישית אסרוהו באכילה גזרה משום יום המעונן, ומותר בהנאה ליתנו או למוכרו לגוים, אפילו הרבה ביחד, אעפ"י שלא יכלה קודם זמן איסורו.
<h2>דף ה:</h2>
גוי שהפקיד חמצו אצל ישראל, אם קבל עליו אחריות שאם נאבד או נגנב ישלם לו, חייב לבערו, וכן אם הוא גוי אלם, כגון בני חילא המפקידין חמצן אצל ישראל, שכיון שאם נגנב או נאבד הוא ברשות ישראל, חייב. ואם לא קבל עליו אחריות, אינו חייב לבערו, אבל עושה לו מחיצה עשרה טפחים, וי"א דאפי' קבל עליו אחריות, מהניא ליה מחיצה כמי שקבל אחריות של חמץ של נכרי בביתו של נכרי וכמו שכתבתי למעלה.
<h2>דף ו.</h2>
גוי שנכנס בחצרו של ישראל ובצקו בידו, אין זקוק לבערו, שלא הזקיקו להוציא את הגוי מן הבית, כדאמרינן [פסחים ה' ע"ב] שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, הפקידו אצלו הגוי, זקוק לבערו, ופירש רש"י ז"ל, דמיירי בסתם שלא קבל עליו אחריותו, ואפילו הכי זקוק לבערו, דכיון שקבלו ברשותו כמאן דקבל עליו אחריות דמי, כדאמרינן בבבא קמא [מ"ח ע"ב] דכנוס שורך בביתי חייב, אבל אם ייחד לו בית, הוה ליה כמאן דאמר כנוס שורך לרשותך דפטור, ור"ת ז"ל פי', דבדקבל עליו [אחריות] בפירוש אחריות עסקינן, ומשום הכי אם הפקידו אצלו חייב באחריותו, ואפילו הכי אם יחד לו בית שרי, דהוה ליה כמקבל אחריות על חמצו של גוי בביתו של גוי, שאינו עובר עליו, שאפילו חמצו של ישראל שהוא ברשות גוי, אינו עובר עליו [כדאיתא במכילתא (בסוף פ' בא [י"ג, ז'] סי' ק"ז)], ולזה הסכים הרא"ש ז"ל. וה"מ מדאורייתא, אבל מדרבנן חמצו של ישראל ברשות נכרי צריך ביעור, והכי מוכח בגמרא, ונראה לי דנפקא מינה לענין ספיקא, שאם נשרו חטים במים, שאם לא נתבקעו שאסורים משום דפליגי בה שמואל ומר עוקבא [מ' ע"א], ולא אפסיקא הלכתא כמאן, וכתב רי"ף ז"ל שאין אסורין אלא בעיניהו, משום דאיסור חמץ בעיניה מדאורייתא, אבל על ידי תערובת שאין איסור תערובת אלא מדרבנן (ו)אזלינן להקל, [ו]ה"ה לענין להפקידם אצל גוי, כיון שאין איסורן אלא מדרבנן [משום ספיקא], מותר להפקידן אצלו, וה"ה לכל חמץ שאין אסור אלא מדרבנן משום ספיקא, מותר להפקידו אצל גוי, דומה לחמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי, שמן התורה אין צריך לבערו, ומדרבנן הוא דצריך לבערו, דבספקו אזלינן לקולא ככל ספיקא דרבנן, זו היא דרך הרמב"ן ז"ל, אבל הרמב"ם ז"ל [חמץ ומצה פ"ד ה"ב] כתב דחמצו של ישראל ברשות גוי, עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, והר"ן ז"ל בפי' ההלכות תמה עליו.
גרסינן בפרק בני העיר, וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל [ויקרא כ"ג], שיהיו קורין כל אחד ואחד [בזמנו]. ת"ר משה תיקן להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין בעניינו של יום, הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת והלכות חג בחג, וכן אמרו בפ"ק דמגלה [ד' ע"א], ולזה אנו קורין [בתורה] בבה"כ כל פרשה בזמנה, ומה שאמרו בפרק ראשון מפסחים [ו' ע"א], שואלין בהלכות פסח קודם הפסח ל' יום, הוא לענין [שני] תלמידים אחד שואל כענין ואחד שואל שלא כענין, שנזקקין לשואל כענין, ואם שואל בתוך ל' יום בהלכות הפסח חשבה ליה שואל כענין, שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני.
כיון ששואלין ודורשין בהלכות הפסח ל' יום קודם הפסח, כמו שפירשתי למעלה [סי' ג'], א"כ מאותה שעה חלה מצות ביעור, א"כ מי שהוא מפרש מהיבשה לים, או יוצא בשיירא קודם לפסח [תוך] ל' יום, ואינו מניח בביתו מי יבדוק, ואין דעתו לחזור, צריך לבער, ואם הוא קודם ל', אין צריך לבער, וכשיגיע הפסח יבטלנו בלבו, ואם דעתו לחזור בתוך הפסח אפילו קודם ל' יום, זקוק לבער כדי שכשיחזור בתוך הפסח לא ימצא חמץ בביתו, והרמב"ם ז"ל [חמץ ומצה פ"ב הי"ט] מפרש, שאם אין דעתו לחזור כלל עד לאחר הפסח, הוא שאין זקוק לבער, אבל אם דעתו לחזור בין קודם הפסח בין בתוך הפסח, זקוק לבער שמא יחזור ערב הפסח בין השמשות, ולא יהא פנאי לבער, ומהגמרא נראה שאם דעתו לחזור קודם הפסח א"צ לבער. ובירושלמי [פ"א ה"א] אמרו ובספק, אבל בודאי אפילו מראש השנה, כלומר אם יודע שיש לו חמץ בודאי, אפילו מראש השנה צריך לבער, ולא נראה כן מגמרתינו, שאמרו אין זקוק לבער, ולא אמרו אין זקוק לבדוק. וכן הדין בעושה ביתו אוצר תוך ל' יום, צריך לבער, קודם ל', א"צ לבער, כגון אלו הסוחרים שמכניסין סחורתם בפונדקות, קודם ל' יום א"צ לבער, אפילו יש שם חמץ ידוע לפי גמרתינו, ואם יבוא הפסח וישאר שם, הרי הוא כחמץ שנפלה עליו מפולת, שהוא כמבוער, ובתוך ל' יום צריך לבער, דלכתחלה לא זהו ביעורו. וקודם ל' יום שא"צ לבער, וצריך לבטלו כשיגיע הפסח, כתב הרב בעל המנהיג ז"ל [סי' י"ח], כיון שיש לו חמץ ידוע, צריך לברך על ביטול חמץ, ובעל הטורים ז"ל [סי' תל"ו] חלק עליו, שכיון שעיקר הבטול בלבו, ואם חשב לבטלו בלבו סגי, לא מצינו ברכה על המחשבה, ונראה נכון, אבל אני אומר שאם תוך ל' יום [ד]צריך לבדוק, צריך לברך כמו ליל י"ד, [וצריך לבדוק] גם לאור הנר, כדין אם חל י"ד להיות בשבת וצריך לבדוק ליל י"ג, שכל חיוב בדיקת ליל י"ד חל עליו, כי זהו זמנו.
<h2>דף ו:</h2>
התורה החמירה באיסור חמץ יותר משאר איסורי חייבי לאוין, שחייבה עליו כרת כחלב ודם, ויותר מהם שאסור בהנאה כפגול ונותר, ויותר מהם שהזהירה עליו בבל יראה ובל ימצא, והטעם בזה משום דלא בדילי אינשי מניה ויבואו לאכלו, ונראה שזהו טעם האיסור שהרי בחמץ של גבוה אמרינן מבדל בדילי אינשי מניה שלא יבואו לידי מעילה, ואעפ"י שאיסורי נזיר לא בדילי אינשי מניה, בחמץ החמירה תורה שהוא באיסור כרת, מה שאין כן באיסורי נזיר. ולא סמכה התורה בזה על בדיקתו במקומות הרגילים, לפי שצריך זריזות גדולה לחפש [ב]חורין שלא ישאיר כזית, ואין כל אדם זריז בכך, וכן נראה שמפני חולשת הזריזות לא סמכה על הבדיקה, ממה שאמרו בגמ' [ד' ע"ב] משום דבדיקת חמץ דרבנן המנינהו לנשי, ופירשו הטעם בירושלמי [פ"א ה"א] שלפי שהנשים עצלניות אלו היה מדאורייתא לא המינינהו, ולפי שהדבר צריך זריזות גדולה התורה נתנה תקנה בזה בבטול בלב, שכיון שבטלו בלבו נסתלק איסור לא יראה לך שאור בכל גבולך, [וזהו שאמרו בספרי [פרשת ראה דברים ט"ז, ד' סי' קע"ה] לא יראה לך שאור בטל בלבך]. ובגמ' מוכח דבטול זה מדין הפקר הוא, שכיון שבטלו בלבו והוציאו (מזכותו) [מרשותו], אינו שלו ואינו עובר עליו, כמו שאינו עובר על חמצן של אחרים, ואע"ג, דבהפקר דעלמא אם אומר אדם על נכסיו הרי [הן] בטלין כעפר, עדיין לא יצא מרשותו, והמחזיק בהן לא זכה, וכל שכן לדברי ר' יוסי [נדרים מ"ג ע"א] שאמר דהפקר כמתנה, מה מתנה עד שתצא מרשות נותן לרשות זוכה, א"כ זה שאמר לבטל וליחשוב כעפרא דארעא עדיין הוא ברשותו, אבל חמץ בפסח שאני שמן הדין כיון שהתורה אסרתו עליו, אינו ברשותו, אלא להתחייב עליו עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו, וכיון שבטלו בלבו, אעפ"י שהן דברים שבלב ואינן דברים, כיון שגמר בלבו שאין לו חפץ בו, הרי נפטר מחיוב מה שעשאתו התורה ברשותו. ומועיל הביטול אפי' לחמץ ידוע, כדמוכח ההיא דשמא ימצא גלוסקא יפיפיה והיא דתלמיד היושב לפני הרב, ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו בפ"ק [ז' ע"ב], וההיא דההולך לשחוט את פסחו דפרק אלו עוברין [מ"ט ע"א]. ובגמ' [ד' ע"ב] אמרינן דמדאורייתא בבטול בעלמא סגי, ורבנן הוא דמצריך בדיקה, ואע"ג דאמרינן בגמ' [ז' ע"ב] לאור הנר מנא לן, והביאו לה מקרא, למדנו מציאה ממציאה וכו', ההיא אסמכתא מדרבנן היא, וכיוצא באסמכתא הזאת מצינו במה שהוא מדרבנן באיסור תחומין, למדנו חוץ מחוץ וכו' כדאיתא בעירובין [נ"א ע"א], והיא גזירה שוה בת גזירה שוה, ואע"ג דבדאורייתא אשכחן האי גונא, ג"ש בת ג"ש בענין בן סורר ומורה [סנהדרין ע"א ע"ב], למדנו בן מבן וכו', וכן בפ' נערה שנתפתתה [כתובות מ"ה ע"ב] פתח מפתח וכו', אבל בכאן ודאי אסמכתא דרבנן היא, ולא למדוה מסיני, לפי שלמדוה מדברי קבלה, נר ה' נשמת אדם, ודברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן, כמו שאמרו בראשון מקמא [בבא קמא ב' ע"ב], מענין ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל כדאיתא התם, ויראה מזה שאין חיוב בדיקה מן התורה.., ואם בדק ולא בטל, לא נפטר מלאו דלא יראה ולא ימצא, ולזה אמרו בגמ' הבודק צריך שיבטל, אבל יש ענין אחר בזה, והוא שאפי' ביטל ונפטר מלאו דלא יראה, עדיין מוטלת עליו מצות השבתה, ובזה נחלקו התנאים במה (מבטלו) [משביתו], ובשל תורה נחלקו, כמו שאמר ר' עקיבא [ה' ע"א], מצינו להבערה שהיא אב מלאכה והתורה אמרה תשביתו שאור, עלה בידינו שמהתורה [ב]בטול בעלמא סגי, אפי' בחמץ ידוע, ואינו צריך בדיקה, ואם בדק ולא בטל ומצא חמץ אחר הבדיקה, עבר עליו בלא יראה, ואם בטלו והניחו בביתו תו לא עבר עליה בלא יראה, אלא שחייב להשביתו, ומדרבנן צריך לבדוק אחריו יפה יפה, וזה עלה כהוגן יותר ממה שכתב הר"ן ז"ל בפירוש ההלכות.
ואחר שיבדוק כל המקומות, צריך לבטל, כמו שאמרו בגמ' הבודק צריך שיבטל, שהוא עיקר ההשבתה, לפוטרו מלא יראה ולא ימצא, ונהגו לומר, כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חזיתיה ודלא ביערתיה, לבטיל ולחשיב כעפרא דארעא, וכתב הר"ן ז"ל [ג' ע"א בדפי הרי"ף ד"ה אמר רב יהודה] בפירוש ההלכות, שזה הלשון לא נזכר בשום מקום בגמרא, אלא כך הוא קבלה ביד הגאונים ז"ל, וכ"כ בעל הטורים ז"ל [סי' תל"ד], ואמת הוא שזה הלשון שיאמרו אותו בלשון ארמית אינו בגמ', אבל בלשון הקדש הוא נזכר בגמ' ירושלמי, ואני מצאתי בפרק כל שעה [ירושלמי פ"ב ה"ב] בלשון הזה, אמר רב צריך שיאמר כל חמץ שיש לי בתוך ביתי ואיני יודע בו יבטל, ע"כ בירושלמי.
וכתב רבינו פרץ ז"ל [הגהות סמ"ק סי' צ"ח אות ז' הובא בטור סי' תל"ד], שאעפ"י שבטל אחר הבדיקה, צריך לבטלו למחר קודם זמן איסורו, לפי שאחר הביטול חזר וזכה בו, ולא הועיל הביטול שעשה אחרי הבדיקה, ויאמר כל חמירא דאיכא ברשותי דחמיתיה ודלא חמיתיה, דביערתיה ודלא ביערתיה, לבטל ולהוי כעפרא דארעא, ולא יאמר דאיכא בביתא הדין, כדי שיכנס בזה גבולין.
ושליח אי מצי מבטיל או לא, הרב בעל העיטור ז"ל כתב, כיון דקימא לן בפ' השואל [בבא מציעא צ"ו ע"א] דשלוחו של אדם כמותו בכל התורה כלה, אם כן אם שליח בטל(ת)[ה]ו לא עבר בלא יראה ובלא ימצא, ואחרים חולקים, דכיון דבטול מתורת הפקר נגעו בה, כדמוכח בגמרא, נראה שאינו יכול לבטל, שהאומר לחבירו הפקר נכסי, אין בדבריו כלום. ונראה לי טעם שבהפקר לא מהני שליחות, משום דהפקר דין נדר יש לו כדמוכח בפ"ק דנדרים [ז' ע"א], לפי שהוא מפקירו לעניים ולעשירים, משום הכי לא מהני שליחות בהפקר, שהאומר לחבירו קבל נדר זה עליך בשליחותי להאסר בו, אינו כלום, אבל לענין בטול חמץ ודאי מהני, וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות נדרים [פ"ב הי"ד] דהפקר דין נדר יש לו, ואינו ענין לענין בטול חמץ, הילכך דברי הרב בעל העטור ז"ל עקר, דשליח מצי מבטל, ומי שיש לו חדרים רבים בתוך חצרו, יכול לברך על ביעור חמץ, ויצוה לשלוחיו להתפזר אחד פה ואחד פה והם יבדקוהו בשליחותו, וכן כתוב בספר הטורים [סוף סי' תל"ב]. ומי שהוא במדינת הים, והניח אשתו ובניו בביתו, הם יבדקוהו, והוא יבטל בלבו בכל מקום שהוא, ובזה נתקיימה מצוה זו כדין וכהלכה.
<h2>דף ז.</h2>
המקדש את האשה בשעה ששית בחמץ שאיסורו מן התורה, כגון חמץ דגן גמור, אין חוששין כלל לקדושיו, כמו המקדש בשעה שביעית שהוא (איסורו) [אסור] מן התורה, ובחמץ נוקשא שאין איסורו אלא מד"ס, כגון חטי קרדניתא שהם קשים ויבישים, דחמץ דרבנן בשעות דאורייתא וחמץ דאורייתא בשעות דרבנן דינן שוה, שלא לחוש לקדושיו, וכן דעת הרמב"ם ז"ל [אישות פ"ה ה"א], [והרמב"ן ז"ל] סובר שיש להחמיר לחוש בחמץ דאורייתא בשעות דרבנן, דשעות דאורייתא הכל בדילין ממנו, ואין לחוש לקדושיו אפילו בחמץ דרבנן, אבל בשעות דרבנן הכל עסוקין בו לשורפו, ולא משמע להו דמיתסר בהנאה, ואתי למשרי אשת איש, הילכך בשעות דאורייתא וחמץ דרבנן אין חוששין לקדושיו, ובשעות דרבנן וחמץ דאורייתא חוששין לקדושיו.
ומה שמשייר אחר הבדיקה יהיה בשיעור מה שיאכל עד ד' שעות, שאין מותר לאכול חמץ ערב הפסח אלא עד ד' שעות, כי מן התורה אסור מתחלת שעה שביעית שהוא חצי היום, כמו שלמדו [ה' ע"א] מאך ביום הראשון, אך חלק, והרמב"ם ז"ל [חמץ ומצה פ"א ה"ח] כתב, שאם אכל מאותה שעה ואילך לוקה מהכתוב לא תאכל עליו חמץ, פירוש על שחיטת הפסח, ולא נראה כן להרמב"ן ז"ל [בספר מלחמת ג' ע"א מדפי הרי"ף בסוגיא דרב גידל], דקיל"ן דחמץ לפני זמנו אינו עובר בלאו, אלא שהוא איסור מן התורה, [משום] שנאמר תשביתו שאור מבתיכם, ומזה הפסוק נאסר מן התורה באכילה, שהיא מצות עשה אבל אין בו לאו, והרז"ה ז"ל [שם] היה אומר שאם אוכלו זו היא השבתתו, והראב"ד ז"ל תמה עליו איך מלאו לבו לומר כן. ובשעה ששית אסרוהו חכמים ז"ל אפי' בהנאה, משום הרחקה יתירה, והאוכלו בזמן הזה מכין אותו מכת מרדות, מפני שעבר על ד"ס, ואפי' לבהמת הפקר אסור להאכילו כמו שאמרו בירושלמי [פסחים פ"ב ה"א], ואם קדש בו את האשה אינה מקודשת, שאינה מתקדשת אלא בכסף שנותן לה האיש מממונו, וזה אינו ממונו שהרי אין לו בו זכות, לפי שאסרוהו חכמים והפקר ב"ד הפקר, ובשעה חמישית אסרוהו באכילה גזרה משום יום המעונן, ומותר בהנאה ליתנו או למוכרו לגוים, אפילו הרבה ביחד, אעפ"י שלא יכלה קודם זמן איסורו.
המוצא פת בבית בתוך הפסח, ואינו יודע אם מצה הוא או חמץ, מותר אפילו באכילה דאזלינן בתר בתרא, ולבסוף נשתמשו מצה בבית, ואם הוא מעופש הרבה שאי אפשר לו להתעפש כל כך משנכנס הפסח, אז ודאי הוא חמץ, ואם עברו מימי הפסח שנוכל לתלות שנתעפש משנכנס הפסח עד עתה, תולין להקל אפי' הוא מעופש הרבה, שאנו תולין כל יום אפה פת חמה ונתנוהו עליו, ומפני החום [הפת] נתעפש.
וקודם שיתחיל לבדוק צריך לברך, ויברך בא"י אמ"ה אקב"ו על ביעור חמץ, שהבדיקה היא צורך הביעור, ונחלקו בגמ' אם אומר על ביעור חמץ, או לבער חמץ, והכל מודים שאם אמר לבער חמץ יצא, ופסקו בגמ', הלכתא על ביעור חמץ, לפי שמברכותיו של אדם נכר אם תלמיד חכם הוא אם עם הארץ הוא, ואם שח אחר שבירך קודם בדיקה, צריך לברך פעם אחרת, אבל אם התחיל לבדוק ושח אינו צריך לברך, כמי שבירך המוציא ושח קודם אכילה שצריך לברך, ואם שח בתוך הסעודה אינו חוזר ומברך, אבל הגאונים ז"ל אמרו, אין לו לשוח [כלל] עד שיגמור הבדיקה, כדי שלא יסיח דעתו מהבדיקה, אלא אם הוא מצורך הבדיקה. וכתב בעל הטורים ז"ל [סי' תל"ב], שהרב בעל העיטור ז"ל כתב, שיש מי שאמר שצריך לברך שהחיינו, דהא מזמן לזמן קא אתי, וי"א דלא קביע זמניה, שהרי המפרש ויוצא בשיירה [ודעתו לחזור] צריך לבדוק, אפי' מראש השנה, והוא ז"ל הכריע דרשות הוי, אי בעי מברך אי לא בעי לא מברך, והרא"ש ז"ל [פ"א ס"י] כתב, שאין לו לברך, שכיון שבדיקה זו היא לצורך המועד, (ו)בברכת זמן שבתוך המועד יצא, אלו דבריהם ז"ל, ואני אומר שאין מקום למשא ומתן זה, שאין ברכת שהחיינו אלא בדבר שיש לו [בו] הנאה, כמו שאמרו [קכ"א ע"ב] בענין פדיון הבן, כהן מברך דמטיא הנאה לידיה, ובביעור חמץ שהבדיקה היא להוציאו מהבית ואין לו הנאה מזה, איך יברך שהחיינו לזמן הזה, להוציא החמץ מהבית.
<h2>דף ז:</h2>
וזאת הבדיקה צריך להיות לאור הנר, כמו שלמדו בגמרא מציאה ממציאה ומציאה מחפוש, כדאיתא בגמ' [אמ"ה דכתיב שאור לא ימצא וכו' וכתיב ויחפש בגדול החל וכו' וימצא באמתחת בנימן, ביום ההוא אחפש את ירושלים בנרות, ואומר נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן], ואור הנר יפה לבדיקה, שיכול להכניסו בחורים ובסדקים יותר מאבוקה גדולה, ולא לאור החמה, אם לא בדק בלילה, שאפילו ביום צריך אור הנר, אלא שאכסדרה שהיא רחבה ופתוחה ברוח רביעית, נבדקת לאורה, ואין בודקין לאור הלבנה, שאין אורה מבהיק, וגם לאור האבוקה יש לחוש שמא יפחד שלא תשרוף הבית ולא יהא לבו פנוי לבדיקה, והמנהג הכשר לבדוק בנר של שעוה, שאם הוא של שמן יירא שלא יפול השמן על הכלים ויתטנפו, וגם לא של חלב שמא יפול על הכלים ויאסרו, ואם יבדוק בשמן בפתילת צמר גפן (על) [בנר] של עץ דק, ויכלול אותו שמן כמו שנהגו גם זה נכון.
<h2>דף ח.</h2>
חורי הבית העליונים יותר מדאי, והתחתונים יותר מדאי, אינן צריכין בדיקה, לפי שאין נוחין להשתמש בהן, וכן זיזין הבולטין מן הכותל, ובירושלמי [פ"א ה"א] משמע שאם הם גבוהים (ל)[מ]עשרה טפחים אינן צריכין בדיקה, ואין לסמוך על הירושלמי בזה, שהרי רוב התשמיש של אדם הוא למעלה מעשרה טפחים, אלא הגבוהים שאין צריכין בדיקה הוא שאין יד האדם מגעת בו, וכן הנמוכין למטה משלשה טפחים, אבל משלשה טפחים ולמעלה עד המקום שיד [האדם] מגעת שם, צריך בדיקה בין בחורים בין בזיזין הבולטים, וה"ה שאם הכותל הוא עב הרבה יותר ממה שיהיה היד מגעת, אינו צריך לבדוק אלא עד מקום שידו מגעת, אפי' הוא נמוך עד עשרה טפחים, שאין אותו מקום נוח לתשמיש, ומי הכניס שם חמץ וה"ה לזיזין בולטים. חור שבינו לבין חבירו, זה בודק עד מקום שידו מגעת, וזה בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בלבו ודיו, ונראה מזה שאעפ"י שיש שם חמץ ידוע, אין זקוק לו, דהוה ליה כחמץ שנפלה עליו מפולת שהוא כמבוער, ואם החור הוא בין יהודי לגוי, איפליגו בה בגמ' [ח' ע"ב], ת"ק סבירא ליה דבודק עד מקום שידו מגעת, ופלימו אומר שאין בודק כלל מפני החשד של הגוי, שמא יאמר כשפים הוא עושה לי, ובבטול סגי, ואע"ג דפלימו יחידאה הוא, קיימא לן כותיה, והכי מוכח בגמרא, ואינו צריך בדיקה כלל, ובעלי האזהרות כלם כן כתבו, האחד כתב פן יאמרו בעמדם קסמים בידם, והאחד כתב יהי דן נחש, כלומר הגוי יהי דן שאותה בדיקה היא נחש וכשפים, ואע"ג דשלוחי מצוה אינן נזוקין, היכא דשכיח היזקא שאני, כן אמרו בגמרא. כל גגות החצר צריכין בדיקה חוץ מגג היציע שהוא משופע כמין קובא, וכן המגדל המשופע אינן צריכין בדיקה, לפי שאין דרך להשתמש בהם, לפי שהוא מתגלגל ויורד, ואפילו הם באמצע הבית אין צריכין בדיקה, וכן אמצע החצר שקורין אותו רבותינו [ב"ב ס"ז ע"א] מילוסא של חצר, אינו צריך בדיקה לפי שמצויין שם בעלי חיים ואוכלין כל מה שימצאו שם, ודווקא אמצע החצר, אבל חורין צריכין בדיקה, וכן כתב הרמב"ם ז"ל [חמץ ומצה פ"ב ה"ד], כל החדרים שבחצר צריכין בדיקה חוץ מרפת בקר, שאם היה שם חמץ הבהמות יאכלוהו, וכן לולין מקום דירת תרנגולין, וכן מתבן שהוא בית התבן, כי מה דרכו של חמץ שם, ואוצרות יין שמסתפקין מהם צריכין בדיקה, שלפעמים יחסר להם יין בתוך הסעודה, והשמש נכנס שם ופתו בידו ושוכחו שם, והוא הדין לאוצרות שכר במקומות שרגילין בו, שאם מסתפקין מהם צריכין בדיקה, ונראה בגמ' כי אוצרות שמן שאפילו מסתפקין מהם אין צריכין בדיקה, לפי שיש קבע לספוקו וקודם סעודה יודעין כמה צריכין ממנו, ואין השמש צריך לבא שם באמצע הסעודה, והריא"ף זל לא פירש זה בהלכות, ונתנו טעם בזה שלפי שנהגו עכשו להדליק בשמן הוי כבי קירי, הם נרות של שעוה, שצריכין בדיקה, ואין טעם זה מספיק לחביות סתומות העומדות לסחורה, ובית דגים קטנים ובית המלח ובי ציבי [הם] העצים ובי קירי ובי תמרי הכל צריכין בדיקה, שלפעמים כלין בתוך הסעודה והשמש נכנס שם ושוכח פתו [שם], ובתי דגים גדולים אינן צריכין בדיקה, שכבר ידוע קודם הסעודה כמה צריכין ומביאין די ספוקם, ובירושלמי [פ"א ה"א] אמרו דבתי כנסיות ובתי מדרשות צריכין בדיקה, לפי שנכנסין שם בראשי חדשים שעושין שם סעודה מפני קידוש החדש, כמו שנזכר בפ' בן סורר ומורה [סנהדרין ע' ע"א], וכן בעבור שנים והיא נקראת סעודה של מצוה, וה"ה לבתי כנסיות שלנו שצריכין בדיקה, שהרי התינוקות הם נכנסים שם ופתם בידם, ומניחין אותו שם. וכתב רבינו אב"ן ז"ל, בני אדם המכבדין חדריהם בי"ג בניסן, ומכוונין לבדוק החמץ ולבערו, ונזהרין שלא להכניס שם חמץ עוד, אעפ"כ צריכין בדיקה ליל י"ד. מקום שנשתמשו בו חמץ, ונפל, אפילו שאינו גבוה ג' טפחים כדי חפיסת הכלב, אינו צריך לחפש אחריו מפני הסכנה, לפי שיש לחוש לעקרב המצוי בחרבות, ואע"ג דקימא לן דשלוחי מצוה אינן נזוקין, היכא דשכיח היזיקא אין לסמוך על הנס, ועוד שמא אחר בדיקתו שאינו עסוק במצוה יחפש אחר אבידה שנאבדה לו, שאינו עוסק במצוה, ויבא לידי סכנה, ודוקא בספק, אבל בודאי שיש בו חמץ ואינו גבוה שלשה טפחים, צריך לבדוק אחריו ולהוציאו אפי' במרה וחצינא בענין שלא יהיה בו סכנה, ואם יש בו שלשה טפחים מבטלו בלבו. מטה שהיא חולקת את הבית מכותל לכותל, קאמר רשב"ג אם יש תחתיה עצים ואבנים אינן צריכין בדיקה אלא צדה החיצון, ואם אין (בו) [תחתיה] עצים ואבנים, אם היא גבוהה שיוכל להכנס תחתיה, צריך לבדוק אף צדה הפנימי, [ואם היא נמוכה אין צריך לבדוק אפילו צידה הפנימי] כן הם דברי רשב"ג, אבל ת"ק סבירא ליה שאין צריך לבדוק צדה הפנימי.
<h2>דף ח:</h2>
כל מקום שמכניסין בו חמץ צריך בדיקה, ולמה אמרו שתי שורות במרתף, מקום שמצניעין בו חמץ, פי' כן היו שונים הראשונים, כי במרתף של יין צריך לבדוק שתי שורות, ופירשו כאן שאותן שתי שורות הם מקום שמכניסין בו חמץ, אבל שאר המרתף אינו צריך בדיקה, ונחלקו בית שמאי ובית הלל אותן שתי שורות היכן הם בתוך המרתף, וגם הא(י)מוראין בגמ' נחלקו בפירוש דברי בית שמאי ובית הלל, והעולה מהגמ' הוא, שהן שתי שורות החיצונות שהן העליונות, והם היו מסדרין החביות בתוך המרתף, בכותל מערבי מצפון לדרום עשר חביות, וסמוך להם לצד חוץ עשר חביות אחרות, וכן על זה הדרך עד קרוב לפתח המרתף, ועל סדר זה היו מסדרין שורה אחרת למעלה מזו, וכן שורה על שורה עד שמגיעים לשמי קורה, ונראה ממסקנת סוגית הגמרא שאין צריך לבדוק אלא עשר חביות העליונות, שהם קרוב אל פתח המרתף, ועשר חביות אחרות שתחתיהן, וזהו שאמרו החיצונות העליונות, אותה שבשמי קורה ושלמטה הימנה, לפי ששם הולך השמש להביא יין לסעודה וככר של חמץ בידו ומניחו שם ושוכחו, וי"א העליונה כמו שפירשתי והאחרת, שהיא סמוכה לה לפנים, ולא פסק כן הרא"ש ז"ל אלא כסברא הראשונה.
<h2>דף ט:</h2>
ומה שמשייר אחר הבדיקה, יניחנו במקום מוצנע כדי שלא יצטרך לבדוק פעם אחרת אם ימצא שיחסר ממנו, ואם כפה עליו כלי ולא מצאו אינו צריך לבדוק אחריו, דודאי יד נטלתו, שאין דרכו של עכבר לגלות כלי לאכול החמץ, ואם לא כפה עליו כלי ולא מצאו, יש לחוש לעכבר, ע"כ טוב לתתו בתוך תיבה במקום שאין לחוש לעכבר, ואעפ"י ששנינו [ט' ע"א] אין חוששין שמא גררה חולדה, שאם חששנו לזה, בטלה מצות הבדיקה, שהיינו חוששין מבית לבית ומעיר לעיר, לפי שאי אפשר לישראל לבדוק חמצן בשעה אחת, וכ"ש אם דרין בין הגוים, וכיון שאין חוששין לגררה חולדה, למה הצריכו להצניע מה שמשייר, ואביי היה מתרץ זה דבי"ג אין חוששין, לפי שהחולדה כיון (שישאר) [שנשאר] חמץ ביום (י"ד) [י"ג], לא תמהר לגרר, משום הכי אין חוששין, אבל ביום י"ד שלא נשאר חמץ יותר, תגרר אותו, ע"כ צריך להניח [מה שמשייר] במקום המוצנע, ורבא דחה זו, ואמר וכי חולדה נביאה היא שתדע מתי הוא י"ג ומתי הוא י"ד, אבל התירוץ הנכון הוא, דמן הסתם אין חוששין שמא גררה חולדה, אבל אם הניח חמץ ומצא חסר צריך לבדוק אחריו.
תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ, ובא עכבר ונטל ממקום הקביעות, דמן התורה הוי כמחצה על מחצה, ונכנס לבית בדוק, והככר אע"פ שהוא קטן שאפשר שאכלו כלו, אם לא בטל צריך בדיקה אחריו, דליכא אלא חד ספיקא, שמא אכלו שמא לא אכלו, וספיקא דאורייתא לחומרא, ואם הם שני בתים, א' בדוק וא' שאינו בדוק, ונכנס לא' מהם, הוי ספק ספיקא, ספק עאל ספק לא עאל, ואת"ל עאל שמא אכלו, ובספק ספיקא אזלינן לקולא אפי' בדאורייתא, ואינו צריך בדיקה, ואם בטל, בכל ענין אינו צריך לבדוק, דהוי ספק דרבנן ואזלינן לקולא, וכן אם לא נטלו ממקום הקביעות אינו צריך בדיקה, דכל דפריש מרובא פריש. שני צבורין אחד של חמץ ואחד של מצה, ושני בתים אחד בדוק וא' שאינו בדוק, ואתו תרי עכברי חד עאל בהאי ביתא וחד עאל בהאי ביתא, ולא היה הככר גדול דאיכא תרי ספקי, ספק עאל ספק לא עאל, ואת"ל עאל שמא אכלו, [ולא ביטל], א"נ אם ביטל אפי' היה הככר גדול, תלינן להקל, דליכא אלא חד ספיקא ובדרבנן אזלינן לקולא.
<h2>דף י.</h2>
צבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקים, ואתא עכבר ושקל ועאל לחד מנייהו, אם [הם] של אדם א', או של שנים ובאו לשאול כאחד, או בא א' לשאול על שניהם, צריכין בדיקה שניהם אפי' בטלו, ואם באו זה אחר זה, אין אחד מהם צריך בדיקה אם בטלו. צבור א' של חמץ, ובא עכבר ושקל ונכנס לחצר, ולא ידעינן אם נכנס לבית, אעפ"י שהוא קרוב מאד, אם בטל או שהככר אינו גדול שאפשר שאכלו תלינן להקל, ראה עכבר שנכנס לבית וככר בפיו, [ו]נכנס אחריו ובדק ולא מצא, א"צ לבדוק עוד ולא בטול אעפ"י שלא בטל, ואם בדק מקצת הבית ומצא, אם בטל תלינן להקל שזה שמצא הוא שהכניס [העכבר] לבית (העכבר), ואם לא בטל צריך לגמור בדיקת כל הבית. הניח תשע ככרות ומצא עשר, צריך לבדוק דחיישינן שהתשע הלכו וצריך לבדוק אחריהם, ואלו העשר הם אחרות, הפייט מלגוי"ו אמר על זה באזהרותיו, "ועוד בה עשיריה ושבה והיתה לבער" [ישעיה ו', י"ג], הניח עשר ומצא תשע צריך לבדוק אחר כל העשרה, דחיישינן שאותם עשר שהניח אבדו, ואלו התשע אחרים הם, ואפי' אם בטל, ודוקא כשהיו קשורים כל העשר, אבל אם אינם קשורים, אינו צריך לבדוק אלא אחר האחד, הניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת, אם לא בטל צריך לבדוק, ואם בטל אינו צריך לבדוק עוד.
<h2>דף י:</h2>
תינוק נכנס לבית וככר בפיו, ונכנס אחריו ומצא פירורין, כדי כל הככר א"צ בדיקה, שדרכו של תינוק לפרר, ואין לחוש שמא אלו הפירורין מככר אחר הן, ואותו שהיה ביד התינוק נאבד בבית, אבל עכבר נכנס וככר בפיו, ונכנס אחריו ומצא פירורין, אפילו כדי כל הככר, צריך לבדוק פעם אחרת, שאין דרכו של עכבר לפרר, ושמא נכנס באחד מהחורים והניחו שם, ועדיין הוא קיים, על כן צריך בדיקה אחרת אחריו. ובכל מקום שאנו מצריכין בדיקה, אף הוא צריך ביטול, שהביטול הראשון אינו מועיל למה שגררה חולדה, ומה שמשייר אעפ"י שלא כפה עליו כלי, אם לא מצא שחסר ממנו כלום, מסתמא אין צריך לבדוק, שמחזיקין אותו שהוא כמו שהניחו, ואחזוקי ריעותא לא מחזקינן כלל. עכבר נכנס וככר בפיו, ועכבר יוצא וככר בפיו, או עכבר לבן נכנס וככר בפיו, ועכבר שחור יוצא וככר בפיו, או שעכבר נכנס וככר בפיו, וחולדה יוצאה וככר בפיה, או שחולדה יוצאה וככר בפיה ועכבר ג"כ בפיה, מיבעיא להו אם צריך לבדוק אם לאו, והמחוור בזה שאם לא ביטל צריך [לחזור ו]לבדוק, דהוי ספיקא דאורייתא, ואם בטל הוי ספיקא דרבנן ואין צריך לבדוק. וכן מיבעיא ככר למעלה על הקורה, אם צריך סולם להורידה, ואם הוא בבור אם צריך [סולם] להעלותו, ואם היה בפי נחש אם צריך חבר להוציאו, ולא איפשיטא, וכן בזה הדין הוא אם לא ביטל צריך (לחזור ולבדוק) [לבער], ואם בטל אינו צריך, והראב"ד ז"ל [חמץ ומצה פ"ב הי"ד] כתב, בשמי קורה ובבור זה ישפיל וזה ירים [תילים ע"ה, ח'], שהבעיא היא אם בדק ובטל ולאחר איסורו מצאו, שאם לא בדק ובטל הוה ליה מטמין בבורות, ובעל הטורים ז"ל [סי' תלח] דחה זה, שאין כאן מטמין בבורות, וכ"כ הרמב"ם ז"ל [חמץ ומצה פ"ב הי"ד], שאם בטל א"צ לחזור ולבדוק.
ואם לא בדק בליל י"ד, יבדוק יום י"ד בבקר, ואם לא בדק עד עבור זמן התירו, יבדוק קודם שתחשך, ואם לא בדק קודם שתחשך, יבדוק בתוך הפסח, ואם עבר הפסח ולא בדק, יבדוק אחר הפסח, לפי שחמצו של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה, כן פסקו הגאונים ז"ל, ואעפ"י שחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא מדבריהם משום קנסא, חכמים עשו חזוק לדבריהם להצריך בדיקה כשל תורה, אבל אינו מברך על ביעור חמץ אחר הפסח, כ"כ הרמב"ם ז"ל [חמץ ומצה פ"ג ה"ו].
ומה שמשייר אחר הבדיקה יהיה בשיעור מה שיאכל עד ד' שעות, שאין מותר לאכול חמץ ערב הפסח אלא עד ד' שעות, כי מן התורה אסור מתחלת שעה שביעית שהוא חצי היום, כמו שלמדו [ה' ע"א] מאך ביום הראשון, אך חלק, והרמב"ם ז"ל [חמץ ומצה פ"א ה"ח] כתב, שאם אכל מאותה שעה ואילך לוקה מהכתוב לא תאכל עליו חמץ, פירוש על שחיטת הפסח, ולא נראה כן להרמב"ן ז"ל [בספר מלחמת ג' ע"א מדפי הרי"ף בסוגיא דרב גידל], דקיל"ן דחמץ לפני זמנו אינו עובר בלאו, אלא שהוא איסור מן התורה, [משום] שנאמר תשביתו שאור מבתיכם, ומזה הפסוק נאסר מן התורה באכילה, שהיא מצות עשה אבל אין בו לאו, והרז"ה ז"ל [שם] היה אומר שאם אוכלו זו היא השבתתו, והראב"ד ז"ל תמה עליו איך מלאו לבו לומר כן. ובשעה ששית אסרוהו חכמים ז"ל אפי' בהנאה, משום הרחקה יתירה, והאוכלו בזמן הזה מכין אותו מכת מרדות, מפני שעבר על ד"ס, ואפי' לבהמת הפקר אסור להאכילו כמו שאמרו בירושלמי [פסחים פ"ב ה"א], ואם קדש בו את האשה אינה מקודשת, שאינה מתקדשת אלא בכסף שנותן לה האיש מממונו, וזה אינו ממונו שהרי אין לו בו זכות, לפי שאסרוהו חכמים והפקר ב"ד הפקר, ובשעה חמישית אסרוהו באכילה גזרה משום יום המעונן, ומותר בהנאה ליתנו או למוכרו לגוים, אפילו הרבה ביחד, אעפ"י שלא יכלה קודם זמן איסורו.
<h2>דף יב:</h2>
שנינו בפ' כל שעה, רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה, וחכמים אומרים מפרר וזורה לרוח או מטיל לים, ומוכח בגמ' [כ"ח ע"א] דלשאר נהרות בעי פירור. אבל לים לא בעי פירור, והתוספות [פסחים כ"ז ע"ב ד"ה אין ביעור, רא"ש פ"ב ס"ג] פסקו כר' יהודה אע"ג דיחידאה הוא, משום דבמסכת תמורה [ל"ג ע"ב] מנו במתניתין חמץ בהדי הנשרפין, ובגמרא [ל"ד ע"א] אמרי בפירוש דההיא סתמא אתיא כר' יהודה, וכיון דסתם לן כותיה קימא לן הכי דהלכה כסתם משנה, ומדברי הגאונים ז"ל נראה דלא קימא לן הכי, ונ"ל טעמן משום דסוגיין בפ' כל שעה רהטא דלא כר' יהודה, משום דרבנן אקשו עליה מדידיה אדידיה ושתיק להו, וכיון דשתיק להו משמע דהדר ביה, וההיא סוגיא דהכא עקר משום דאתמרא בדוכתא, וסוגיא דהתם איכא לדחוייא נמי דלא מפקא מדרבנן, דאינהו נמי ס"ל שאף הוא בשריפה, שהרי השבתתו בכל דבר אית להו, ושריפה בכלל, ולא באו באותה משנה אלא לומר שאינו מן הנקברין שיהא אפרו אסור, אלא מן הנשרפין שאם שרפו אפרו מותר, לא שיהא חייב לשרפו, כך נראה לי לקיים דעת הגאונים ז"ל, שלא כדעת התוספות. ואמרינן בגמ' [פסחים י"ב ע"ב] דאף ר' יהודה לא קאמר אלא [שלא] בשעת ביעורו, אבל (שלא) בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר, ופירש רש"י ז"ל ד[שלא] בשעת ביעורו היינו שעה ששית, אבל משעה שביעית ואילך השבתתו בכל דבר, ור"ת ז"ל פירש בהפך, דמשעה שביעית ואילך דוקא בשריפה דומיא דנותר שאינו בשריפה אלא אחר איסורו, ולפי זה אפילו קימא לן כר' יהודה, אין צריך לשריפה, שכל העולם מבעירין אותו קודם זמן איסורו, ואני מצאתי בירושלמי [פ"ב סוף ה"א], תני עד שלא הגיע זמן ביעורו את מבערו בכל דבר, משהגיע זמן ביעורו את מבערו בשריפה, ואתייה כר' יהודה, (או) [אית תניי] תני עד שלא הגיע זמן ביעורו את מבערו בשריפה, משהגיע זמן ביעורו את מבערו בכל דבר, ואתיא כרבנן ע"כ, ולא יצא לנו מזה הירושלמי אלא מחלוקת בין בשעת ביעורו בין שלא בשעת ביעורו, אלא שזכינו ללמוד כי שני הפירושים של רש"י ז"ל ושל ר"ת ז"ל הם מחלוקת תנאים. וכתב הרא"ש ז"ל [פ"ב ס"ג], שאף לדברי רש"י ז"ל בשעה חמישית השבתתו בכל דבר, כיון שמותר בהנאה, וכתב בנו ז"ל בטורים [סי' תמ"ה] שאינו נראה כן מפירושו, שהוא פי' דלר' יהודה אפי' יוצא בשיירה דווקא בשריפה. וכל זה אי קיימא לן כר' יהודה, ולדברי הגאונים דפסקי כחכמים אין מקום לכל אלו הדקדוקין, על כן קיימתי דברי הגאונים ז"ל דהשבתתו בכל דבר בין בשעת ביעורו בין אחר זמן ביעורו.
<h2>דף יג.</h2>
יש מהראשונים ז"ל שהיו מחמירין שלא היו אופין מצה של מצוה אלא לאחר שש שעות שנאסר החמץ, ונותנין טעם לדבריהם משום דמצה אתקש לפסח, וכתיב לא תזבח על חמץ דם זבחי [שמות ל"ד, כ"ה], ויש מתירין ואומרים דדוקא אכילת מצה איתקש לפסח, אבל לא אפייתה, ומביאין ראיה מהתוספתא [פ"ג ה"ט] דתניא התם, י"ד שחל להיות בשבת מבערין הכל מלפני השבת, ואופה לו מצה מערב שבת, וכן בירושלמי [פ"ב סוף ה"ד, תוספתא פ"ב הי"ג] משמע דמצה ישנה כשרה כדין סוכה ישנה [סוכה ט' ע"א ותוס' שם], שאם עשאה מתחלת השנה לשם מצוה כשרה, וכן משמע בפ' כל שעה [ל"ה ע"א] גבי חלות תודה ורקיקי נזיר דאדם יוצא בהם [ידי חובתו] בפסח, ובודאי נעשו קודם הפסח, דהא אמרינן התם [י"ג ע"ב] [דאין מביאין תודה בפסח מפני חמץ שבה]. ומטעם זה אין מנהגינו כאן באלגזאיר בפסח לומר בחה"מ מזמור לתודה, וכל אלו הם ראיות גדולות להתיר אפיית מצה של מצוה קודם זמן איסור חמץ, והדוחין אלו הראיות הם נדחקין הרבה. גם הגאונים ז"ל היה מהם מי שהיה אוסר לאפות מצה של מצוה קודם זמן הביעור משום חביבה מצוה בשעתה [פסחים ס"ח ע"ב, קידושין ל"ג ע"א], וכשחל פסח להיות באחד מימי החול אופין אותה ליל הפסח, וכן במוצאי שבת, ואם חל פסח ביום שבת אופין אותה מערב שבת, ויש מקומות בארצות ישמעאל נוהגין כן, אבל במקומותינו בארצות אדום לא נהגו כן, והיו מדקדקין לומר כי טוב הוא לאפות הכל קודם זמן הביעור, שאם יתערבו הפירורין משהו בעסה יתבטלו קודם זמן איסורו.
<h2>דף כא.</h2>
שנינו בפ' כל שעה, רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה, וחכמים אומרים מפרר וזורה לרוח או מטיל לים, ומוכח בגמ' [כ"ח ע"א] דלשאר נהרות בעי פירור. אבל לים לא בעי פירור, והתוספות [פסחים כ"ז ע"ב ד"ה אין ביעור, רא"ש פ"ב ס"ג] פסקו כר' יהודה אע"ג דיחידאה הוא, משום דבמסכת תמורה [ל"ג ע"ב] מנו במתניתין חמץ בהדי הנשרפין, ובגמרא [ל"ד ע"א] אמרי בפירוש דההיא סתמא אתיא כר' יהודה, וכיון דסתם לן כותיה קימא לן הכי דהלכה כסתם משנה, ומדברי הגאונים ז"ל נראה דלא קימא לן הכי, ונ"ל טעמן משום דסוגיין בפ' כל שעה רהטא דלא כר' יהודה, משום דרבנן אקשו עליה מדידיה אדידיה ושתיק להו, וכיון דשתיק להו משמע דהדר ביה, וההיא סוגיא דהכא עקר משום דאתמרא בדוכתא, וסוגיא דהתם איכא לדחוייא נמי דלא מפקא מדרבנן, דאינהו נמי ס"ל שאף הוא בשריפה, שהרי השבתתו בכל דבר אית להו, ושריפה בכלל, ולא באו באותה משנה אלא לומר שאינו מן הנקברין שיהא אפרו אסור, אלא מן הנשרפין שאם שרפו אפרו מותר, לא שיהא חייב לשרפו, כך נראה לי לקיים דעת הגאונים ז"ל, שלא כדעת התוספות. ואמרינן בגמ' [פסחים י"ב ע"ב] דאף ר' יהודה לא קאמר אלא [שלא] בשעת ביעורו, אבל (שלא) בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר, ופירש רש"י ז"ל ד[שלא] בשעת ביעורו היינו שעה ששית, אבל משעה שביעית ואילך השבתתו בכל דבר, ור"ת ז"ל פירש בהפך, דמשעה שביעית ואילך דוקא בשריפה דומיא דנותר שאינו בשריפה אלא אחר איסורו, ולפי זה אפילו קימא לן כר' יהודה, אין צריך לשריפה, שכל העולם מבעירין אותו קודם זמן איסורו, ואני מצאתי בירושלמי [פ"ב סוף ה"א], תני עד שלא הגיע זמן ביעורו את מבערו בכל דבר, משהגיע זמן ביעורו את מבערו בשריפה, ואתייה כר' יהודה, (או) [אית תניי] תני עד שלא הגיע זמן ביעורו את מבערו בשריפה, משהגיע זמן ביעורו את מבערו בכל דבר, ואתיא כרבנן ע"כ, ולא יצא לנו מזה הירושלמי אלא מחלוקת בין בשעת ביעורו בין שלא בשעת ביעורו, אלא שזכינו ללמוד כי שני הפירושים של רש"י ז"ל ושל ר"ת ז"ל הם מחלוקת תנאים. וכתב הרא"ש ז"ל [פ"ב ס"ג], שאף לדברי רש"י ז"ל בשעה חמישית השבתתו בכל דבר, כיון שמותר בהנאה, וכתב בנו ז"ל בטורים [סי' תמ"ה] שאינו נראה כן מפירושו, שהוא פי' דלר' יהודה אפי' יוצא בשיירה דווקא בשריפה. וכל זה אי קיימא לן כר' יהודה, ולדברי הגאונים דפסקי כחכמים אין מקום לכל אלו הדקדוקין, על כן קיימתי דברי הגאונים ז"ל דהשבתתו בכל דבר בין בשעת ביעורו בין אחר זמן ביעורו.
<h2>דף כה:</h2>
וחמץ שעבר עליו הפסח, שהוא אסור בהנאה מדבריהם, הרי הוא ככל איסורין של דבריהם, שמותר להתרפאות מהן, אפי' שלא במקום סכנה, [ו]אפי' באותן שאסורין בהנאה, אם מתרפא בהן שלא כדרך הנאתן, שכיון שאין מתרפא בהן אלא שלא כדרך הנאתן, כגון לסוך שמן ערלה, ואין איסור בשלא כדרך הנאתן אלא מדבריהם, במקום חולי שאין בו סכנה מותר להתרפאת באיסורי הנאה של דבריהם, ולפי זה היה מותר לעשות אספלנית של חמץ במכתו בתוך הפסח, שזה שלא כדרך הנאתו הוא, ואינו אסור אלא מדבריהם, ומותר להתרפאות באיסורי הנאה של דבריהם שלא כדרך הנאתן אפי' במקום חולי שאין בו סכנה, כמו שכתב הרמב"ן ז"ל בתורת האדם בשער המיחוש, וזה אינו מותר אלא [א"כ] אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, וכגון שהגוי עושה האספלנית מחמצו, שאין ישראל עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, כיון שישראל לא קנאו שיהיה שלו, דהוי ליה כשופר של ע"ז שהגביהו ע"מ שלא לזכות בו, והכא נמי דכותה, וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה.
<h2>דף כו:</h2>
ומדתנן במתניתין [כ"א ע"א] לא יסיק בו תנור וכירים, ילפינן שאם שורפו אחר זמן איסורו אסור ליהנות ממנו בשעת ביעורו, אלא שאם חרכו קודם זמן איסורו, מותר בהנאתו ואפי' באכילה לאחר זמנו, שכיון שחרכו עד שנפסל מלאכול לכלב, נפק ליה מתורת לחם, ואינו אלא כמו אפר בעלמא, וקי"ל דכל הנשרפין אפרן מותר, אפי' נשרפו אחר זמן איסורן. ולאחר זמן איסורו של חמץ, אם הסיק בו תנור וכירים, ובזה ההיסק [נגמרו] דכלי חרס (ה)נגמר בהיסק ה"ז התנור אסור בהנאה, דהוייתו היא באיסור הנאה, וסבירא ליה לרבי אליעזר דאין לו תקנה אלא בנתיצה, משום דס"ל דזה וזה גורם אסור, שכל דבר שיש לו שני גורמין אחד היתר ואחד איסור, המשתמש בהן אסור בהנאה, וא"כ אפילו ישתמש בזה התנור בעצי היתר, הם שני גורמין התנור אסור והעצים היתר ואסור, ואנן לא קי"ל הכי אלא דזה וזה [גורם] מותר, ואם נשתמש בזה התנור אחר שנצטנן מותר, ואפי' חדש נמי אם נצטנן והסיקוהו בעצי היתר מותר, דהוה ליה זה וזה גורם ומותר, ואפי' בישן לא סגי בלא צנון, דאע"ג דהתנור הוא היתר והעצים הוא איסור וזה וזה גורם הן דקי"ל דמותר, ה"מ דיעבד, אבל לכתחלה לא סגי בלא צנון אפי' בישן. ואם אפה הפת בתנור שהוסק באיסורי הנאה כגון חמץ בפסח, קי"ל כרבי דאמר הפת אסורה בין בחדש בין בישן שלא צננו, משום דס"ל לרבי דיש שבח עצים בפת וכאלו נתערב האיסור בתוך הפת, ומוקמינן לה בגמ' [פסחים כ"ז ע"א בסופו] כשאבוקה כנגדו, שכל זמן שהפת נאפת אבוקה כנגדה, ונמצא נהנה מן האיסור בשעה שהוא בעין, וכאלו נתערב האיסור בתוך הפת, בשלה על גבי גחלים הפת מותרת, ובהא אפילו רבי (יהודה) [מודה], דכיון שאין העצים בעין, ליתיה לאסוריה בעיניה, ואפליגי בגמ' [כ"ז ע"א] דהני גחלים אי דוקא בגחלים עוממות אבל לא לוחשות, ומוכחא סוגיין דאפילו לוחשות, ומשום הכי כתבה הריא"ף ז"ל סתם.
<h2>דף כז.</h2>
ולענין קערות שנתבשלו בעצי איסור, אסור להשתמש בהן, אע"ג דקי"ל זה וזה גורם מותר, משום דמקבלי בשול(ה)[ם] מקמי דניתי עצים דהיתרא, דליכא אלא חד גורם, דאסור לכ"ע, אבל תנור אין נותנין בו הפת [אלא] עד דאתו עצים דהיתרא, וקערות וכן כוסות וצלוחיות דאמרי דלית [להו] תקנתא, ולא אמרינן דימכור לגוים חוץ מדמי האיסור כדאמר רשב"ג [ע"ז ע"א ע"ב] לענין איסור יין נסך, משום דהוו דברים הנקחין מן הגוים, ואסור למכרן להם שמא יחזרו וימכרו אותם לישראל, ואף לא תקנתא דרבי אליעזר דאמר [מתני' ע"ז מ"ט ע"ב] יוליך הנאה לים המלח, דלא אמרינן אלא באיסורי ע"ז שהן תופסין את דמיהן, וכיון שהם תופסין את דמיהם, אעפ"י שאין להם פדיון ואין נפדין בכך, מ"מ הרי הוא כמבער האיסור בעצמו, אבל בשאר איסורין (שהן) [שאין] תופסין את דמיהן, כל שהוא מוליך הנאה לים המלח מה בכך, ממין אחר הוא שהוליך לים המלח ולא דבר שהוא נמשך מן האיסור כלל, משום הכי קערות לית להו תקנתא.
<h2>דף כח.</h2>
הנה פירשנו חמץ של ישראל שהוא בעין והוא ברשותו איך יתבער, אבל אם אינו ברשותו אפי' הוא בעין ואינו יכול לבערו, כגון שהוא ברשות גוי, או הוא בחורי הבית העליונים והתחתונים, או בחור [כותל] שבינו לבין חבירו, או בינו ובין ארמאי, או נפלה עליו מפולת, והרי החמץ הוא בעין אלא שאינו ברשותו, ואינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, אפ"ה לאחר הפסח אסור בהנאה אע"ג דמן התורה מותר, ואינו אסור אלא לרבי שמעון משום קנסא דעבר על בל יראה ובל ימצא, וזה לא עבר על בל יראה ובל ימצא, אפ"ה לאחר הפסח אסור בהנאה, ובזה יש הוכחה בגמ', ואעפ"י שכבר בטלו וכיון דבטלו תו לא עבר על בל יראה ובל ימצא, אלו היה מותר לאחר הפסח, א"כ אין בטולו בטול שהרי דעתו עליו, ואם בטולו אינו בטול, א"כ עבר עליו על בל יראה ובל ימצא למפרע, ומשום הכי אסור.
חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אסור אפי' בהנאה, מפני שעבר עליו בבל יראה ובל ימצא קנסינן ליה מדרבנן, לר' שמעון דסבירא ליה דלאחר זמנו אינו עובר עליו מן התורה, דאלו לר' יהודה דס"ל דלאחר זמנו עובר עליו בלאו, אפי' חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח אסור, ולר' שמעון דס"ל דמן התורה אינו עובר עליו בלאו, קנסינן ליה לאסרו בהנאה מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא להשהותו בבית, ואפילו הפקידו אצל גוי, שמן התורה אינו צריך ביעור כמו שכתבתי למעלה, כיון דמדרבנן צריך ביעור, קנסינן ליה, וכן אמרו בירושלמי [פ"ב ה"ב] (הפקיד) [הפקיר] חמצו לאחר הפסח אסור. ואעפ"י שאינו אסור אלא משום קנסא, כי היכי דאסיר לדידיה אסור לכולי עלמא, והכי מוכח בפ"ק דחולין [ד' ע"א], דאמר התם חמץ של עוברי עבירה, פירוש שהם משהין חמצן בבית בפסח, מותר לאחר הפסח תכף יציאת הפסח, שלא היה להם שהות להחמיצו לאחר הפסח, דבודאי בפסח נתחמץ, אפילו הכי הוא מותר, ונתנו טעם בגמרא, שזה החמץ אינו אותו שהשהו בביתם בפסח, אלא שהחליפוהו בחמצן של נכרים, משום שכיון שאפשר לו להחליפו בשל נכרי ויאכלנו בהיתר, לא שביק היתירא ואכיל איסורא, ומשום הכי שרי למיכליה, דתלינן לקולא, לומר שאינו זה שהשהו בביתם, ורש"י ז"ל היה אומר שהוא אסור להם כדי שלא יהנו מאיסורי הנאה, אבל הרמב"ם ז"ל [מאכלות אסורות פ"ח הט"ז] כתב שהמוכר איסורי הנאה הדמים מותרים, והרמב"ן ז"ל מצא בירושלמי [קידושין פ"ב סוף ה"ח] שהדמים מותרים, לפי שאינן דמי האיסור, שכיון שהוא אסור בהנאה, אותן דמים אינן דמי האיסור אלא גזל הם בידו, ואם קדש בהם את האשה היא מקודשת, לפי שהמקדש בגזל מקודשת, ומכאן למדו בירושלמי שהמקדש בגזל היא מקודשת. וכיון שחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא משום קנס, אינו אסור [אלא] כשהוא בעין, אבל אם נתערב אותו חמץ עם דברים אחרים הוא מותר, בין אם נתערב קודם הפסח או תוך הפסח, או אפילו לאחר הפסח, אלא שאם [נתערב] קודם הפסח או בפסח בענין שעובר עליו בבל יראה ובל ימצא, וזה הוא כזית בכדי אכילת פרס, אותו תערובת הוא אסור כאלו הוא חמץ בעינו, ואם נתערב לאחר הפסח אפילו יש בו כזית בכדי אכילת פרס, הוא מותר, ובלבד שיהיה הרוב היתר, כדין תרומת חוצה לארץ שמבטלה ברוב [בכורות כ"ז ע"א], שכיון שאינו אסור אלא משום קנסא בעלמא, דיו שינהגו בו כקל שבאיסורין.
וגוי שהביא דורון לישראל בתוך הפסח, וזכה בו, אסור בהנאה, דבפרק כל הצלמים [עבודה זרה מ"ב ע"א] מוכח שישראל יכול לזכות בחמצו של גוי להאסר בהנאה, אלא שאם הניחו בחצרו של ישראל, אינו זוכה בו להאסר בהנאה, דיכיל למימר בהיתרא (מצינא) [בעינא] דאזכה, באיסורא לא בעינא, וכיון דאיהו לא (מצי) [בעי] זכי חצרו נמי לא זכיא, והכי אמרינן בפרק השואל [בב"א מציעא ק"ב ע"א] ובפרק שלוח הקן [חולין קמ"ט ע"ב], והרבה החמירו בזה באותן הגוים המביאים דורון של חמץ לישראל ביום אחרון של פסח, שלא יקבלוהו ישראל, שאם קבלהו נאסר עליהם, שאעפ"י שיום אחרון של פסח אינו אסור אלא משום הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם, אין להקל בו יותר מיום שלפניו שהוא אסור מן התורה, אלא שאם אמר לו הא ביתא קמך, דאפי' שומר חנם לא הוי, אפשר להקל, ואם נתערבו גרעיני חטים בתוך התבשיל בתוך הפסח ונאסר התבשיל, מניחו לערב ומותר.
חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר אפי' באכילה מיד, והכי מוכח [מ]ההיא [חולין ד' ע"א] דחמצן של עוברי עבירה שהוא מותר לאחר הפסח מפני שמחליפין, וגוי שהביא דורון לישראל בפסח חמץ, אם לא קנאו היהודי, אפילו הניחו הגוי בחצרו מותר, שאין חצרו קונה לו אלא בשל היתר, כדאמרינן [ב"מ צ"ו ע"ב] דהיתרא ניחא ליה, דאיסורא לא ניחא ליה, ויש מחמירין לאסור.
חמץ שנמצא בבית אחר הפסח אוסר בירושלמי [פסחים פ"ב ה"ב] אפי' ביטלו, דחיישינן שמא הערים ולא בטלו יפה, והרב בעל העטור ז"ל אוסרו באכילה ומתירו בהנאה, ואין טעם לחלק בין אסור אכילה לאסור הנאה, וגם אוסר בירושלמי [פ"ב ה"א] חמץ בהנאה אפילו להאכילו לכלבו, ואפילו לכלב של הפקר שאין לו הנאה של כלום.
כתב רש"י ז"ל אשה שלותה ככר של חמץ מחברתה קודם הפסח, חייבת להחזירו לה אחר הפסח, ואין זה חמץ שעבר עליו הפסח, ואם לא החזירתו יש בו משום גזל. כתב בעל הטורים [סי' ת"נ] בשם אבי העזרי, ישראל שמקבל ככרות של חמץ בכל שבוע ברבית, שיאמר לו קודם הפסח שיתן לו בשבוע של פסח קמח או מעות, ואז אפי' באו לבית החשבון לאחר הפסח, מותר לקבל ממנו מה שלא קבל בתוך הפסח, למד זה מדין יין נסך. עוד כתב [טור סי' ת"נ] שאלה לרש"י ז"ל, ישראל וגוי שיש להם תנור בשותפות, מהו לומר לגוי טול אתה של פסח ואני אטול אחר כך, והשיב שיתנה קודם הפסח, ויטול דמים מאותו שבוע, והר"ר שמ(ע)[ש]ון בר אברהם ז"ל כתב מעשה בא לידי בישראל שהיה לו תנור, ואפו בו גוים חמץ בפסח, ובא האופה שהיה גזבר של ישראל והביא לו ככרות אחר הפסח (משבח) [משכר] התנור, ואסרתי לו לקבלם, לא מבעיא חמץ שאסור שזכה בו הישראל בשכר התנור, והוה ליה חמץ שעבר עליו הפסח, אלא אפי' מעות אסור לקבל בשכרו כיון דחמץ בפסח אסור בהנאה, הוה ליה משתכר באיסורי הנאה ואפי' חמצו של נכרי אסור ליהנות בו בפסח, מיהו אם קבל כבר המעות מותר ליהנות מהם, דתנן [קידושין נ"ו ע"ב] גבי ערלה וכלאי הכרם, מכרן וקידש בדמיהן מקדושת, ומיהו שרי לישראל להשכיר תנורו לגוי ע"מ שיאפה בו מצה, ואם אפה בו חמץ אין זקוק לו, כדתנן [ע"ז ס"ב ע"א] שכרו לעשות בו מלאכה אחרת אעפ"י שהעביר לו חבית של יין נסך ממקום למקום שכרו מותר ע"כ. עוד כתב [טור] שם, מותר לומר לעבדו בפסח אם הוא עבד גוי שאינו מוזהר על החמץ, הא לך דינר זה וקנה ואכול, אעפ"י שיודע שיקנה חמץ, ואינו כקונה חמץ אעפ"י שמזונותיו עליו, ולא יאמר לו צא ואכול ואני פורע ע"כ. עוד כתוב [טור] שם אסור להשכיר [כלי] לגוי בפסח שיבשל בהם חמץ, מפני שרוצה בקיומו של איסור על ידי דבר אחר שלא יבקע הכלי, ועוד [דכיון] שהכלי עצמו אסור בהנאה אסור להשכירו לכתחלה, ולא דאמי להא דתניא בתוספתא, משכיר אדם חמורו לגוי להביא עליו חמץ בפסח ממקום למקום, דהתם החמור אינו אסור אבל הכלי עצמו אסור ע"כ. ולי נראה שמותר להשכיר כליו לגוי, כמו שהוא מותר להשכיר חמורו, ואין טעם רוצה בקיומו אוסרו, כי גם אם מת החמור הפסיד שכרו כמו שאם נבקע הכלי, ואין בין זה לזה הפרש, וגם רוצה בקיומו אסור אינו אלא ביין נסך, אבל לא בשאר איסורי הנאה, וגם טעם שהכלי עצמו אסור הוא בהנאה אינו טעם לאסור שכירות הכלי, שהרי כלי יין נסך מותר להשתמש במים ובשכר, וכלי שנתשמש בו חמץ מותר להשתמש בו מצה בצונן, או מיני פירות או תשמישין אחרים, כל שאין לחוש לפליטת חמץ כנ"ל.
[וחמץ שמכרו או נתנו לגוי קודם הפסח מותר ובלבד שיתננו לו במתנה גמורה.] ורשאי אדם לומר לגוי עד שאתה לוקח במאה, קח במאתים, שאקחנו ממך אחר הפסח.
<h2>דף כט:</h2>
כבר כתבתי כי ארבעה מיני מדינה, הם חמץ דגן גמור שנתערב קודם הפסח, ופירשתי דינן, ויין שנעשה קודם הפסח, ונתערבו בו גרעיני חטין, הם בטלים בששים כשאר איסורין, אבל אם נתערב חמץ בזמנו, אמרינן בגמ' [פסחים כ"ט ע"ב] דבין נתערב במינו זהו מעשה קדרה, בין בשאינו מינו כגון ירקות וכיוצא בהם, שהוא אסור, וי"א דלא מקרי בזמנו אלא תוך הפסח, אבל בערב הפסח משעה ששית ולמעלה שלא בזמנו מקרי, ואינו אוסר, דקיימא לן [פסחים כ"ח ע"א] כרבי שמעון דמן התורה אינו אוסר אלא בזמנו, אבל קודם זמנו לא מתסר מדאורייתא, וזה אינו, שאפילו רבי שמעון מודה דקודם זמנו אע"ג דלית ביה לאו מדאורייתא, מתסר משום שנאמר תשביתו, וכיון דמתסר א"א דלא אסר תערובתו בנותן טעם, הילכך כי אמרינן דחמץ שנתערב בזמנו אסור, בין במינו בין שלא במינו אוסר בכל שהוא, משעה שנאסר חמץ בערבי פסח הוא אוסר תערובתו, והריא"ף ז"ל [פסחים ז' ע"ב מדפי הרי"ף] סובר שנתערב בזמנו בין במינו בין שלא במינו אוסר בכל שהוא, דאע"ג דקימא לן דכל איסורין שבתורה בנותן טעם, חמץ בפסח שאני, לפי שהוא דבר שיש לו מתירין, שהרי מן התורה חמץ שעבר הפסח מותר, ואע"ג דמתסר [כ"ז ע"ב] משום קנסא, לא נפיק מתורת דבר שיש לו מתירין, כיון דמדאורייתא שרי, ומה שאסרוהו חכמים אינו ראוי ליתן לו קולא לדונו כדבר שאין לו מתירין, דלהחמיר אמרוה לא להקל, וכיון שיש לו מתירין, אפי' באלף לא בטיל, ואע"ג דאמרינן בנדרים דדבר שיש לו מתירין דלא בטיל דווקא כשנתערב במינו, אבל שלא במינו בטל, בחמץ בפסח גזרינן בשלא במינו אטו מינו, משום חומרא דחמץ, וזהו דעת הרמב"ן ז"ל [מלחמות ז' ע"ב] וכן כתב הרמב"ם ז"ל [חמץ ומצה פ"א ה"ה], אבל ר"ת ז"ל סובר דאין הפרש בין החמץ לשאר איסורין, ואינו אוסר תערובתו אלא בנותן טעם בין במינו בין שלא במינו בששים, והכל נוהגין כדעת הריא"ף ז"ל להחמיר. וכתבו הראשונים ז"ל דנותן טעם לפגם, כי היכי דבשאר איסורין שרי, ה"ה לחמץ בפסח, והמבשל בקדרה של חמץ בפסח שאינה בת יומא, התבשיל מותר, וקדרות בפסח אל ישברו, ומשהן עד לאחר הפסח, ועביד בהו בין במינן בין שלא במינן, ואפילו לרבי שמעון דאסר חמץ לאחר הפסח משום קנסא, דהא מודה דלא אסיר אלא בעיניה אבל ע"י תערובת שרי. כבר הסכימו האחרונים ז"ל, שאם נתערב איסור יבש בהיתר, דחד בתרי בטיל מן התורה, אף מדבריהם ז"ל הוא מותר, ואמרו שלא החמירו בזה לענין חמץ בפסח, ואם נתערבה קערה של חמץ בשתים של מצה, שלשתן מותרות להשתמש בהן בפסח, ובלבד שלא ישתמש אדם אחד בשלשתן, וה"ה לככר של חמץ בשתי ככרות של מצה שאינן ניכרות, שלשתן מותרות לשני בני אדם, ובלבד שלא יהיו ככרות של בעל הבית הראויות להתכבד בהם בפני האורחים, דלא בטלי כחתיכה של נבילה הראויה להתכבד בה בפני האורחים דלא בטלה לעולם, כן כתבו רבותינו ז"ל הצרפתים, והרשב"א ז"ל החמיר בספר תורת הבית [בית רביעי שער א'- תורת הבית הארוך דף י"ז ע"ב טור א', תורת הבית הקצר דף י"ג ע"א], שלא להתיר חמץ חד בתרי כשאר איסורין, וכבר נהגו חומרות גדולות ישראל קדושים בזה, שלא להשתמש בכלי חמץ לפני הפסח למלוח בהם דגים או זיתים או בשר או גבינה לצורך הפסח, וגם [שלא] להוציא יין מהגת, אלא בכלים חדשים, וכל זה דרך קדושה הוא, וכן יש אוסרין לקנות חמאה ודבש ושמן מן הגוים בפסח, וכל זה חומרא הוא, והגאונים ז"ל התירו לקנות (מהם) מהגוים שמן ודבש וחמאה בפסח, כמו בכל השנה כולה, משום דסתם כליהם אינן בני יומן, ונותנין טעם לפגם, ואין הפרש בזה בין איסור חמץ לשאר איסורין, ולחמץ בעין ליכא למיחש, דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן.
<h2>דף ל.</h2>
וחטה שנמצאת בזפק העוף לאחר שהבהבו אותו ליכא למיחש לההוא עוף כלל בהכי, דאע"ג דלענין איסורא בלוע חשיב אוכלא כדאיתא בבכורות [ז' ע"ב], דאמרינן דג טהור שבלע דג טמא אסור, אפילו הכי כל מידי דצלי סגי בקליפה, והרי איכא עור הזפק דחשיב כקליפה, וצריכין אנו לזה הטעם שבלא זה הטעם היה אסור, ולא חשבינן ליה כמעוכל, ואע"ג דגבי כלב שבלע כזית מת הוא מטמא כל שלשה ימים באהל, [ו]אמרינן [אהלות פי"א מ"ז] ובדגים ועופות כדי שתפול לאור ותשרף, זהו לענין טומאה, אבל לענין איסור לא חשיב כמעוכל כל שהוא בעינו קיים. וחטה שנמצאת בתוך מצה, יש שהיו אוסרין אותה מצה גם כל המצות שנאפו עמה, ודמו זה לחתיכת נבילה כחושה שצלו אותה עם חתיכה כשרה שמנה, דאזיל השמן ומפטם הכחוש ואח"כ אזיל הכחוש ומפטם השמן, כדאיתא בפ' כיצד צולין [ע"ו ע"ב], ואין הנדון דומה לראיה, שאין החטה ע"י אפיה מתפשט הנפלט ממנה שיאסור כל הנאפה עמו, ויש שלא היו אוסרין אפי' אותה מצה אלא משליך החטה, והנכון בכל זה הוא שאותה מצה היא אסורה והשאר מותרות, וכן כתב הרב אליעזר ממיץ ז"ל, שאם נמצאת חטה על בשר מליח או צלי או על מצה רותחת חותך מקום פעפועו לפי אומד הדעת ורבוי החמץ, ואם הוא בי"ט אחרון של פסח מותר להשהותו עד אחר הפסח כיון שהוא ספק י"ט ספק חול ע"כ, ונ"ל מדמשהינן קדרות בפסח לאחר זמן ועבדינן בהו בין במינן בין שלא במינן, דלא קניס ר' שמעון אלא כשהוא בעיניה, נראה שאפי' בי"ט ראשון אם הוא בדבר המתקיים (שני) [שמונה] ימים יניחם [עד] אחר הפסח ומותרין אחר זריקת החטה. ואם מלחו הבשר קודם הפסח ומצאו בו בתוך הפסח חטין, מותר הוא הבשר, שכיון שאיסור חמץ קודם זמן אסורו אינו אלא בששים, כיון שנתבטל קודם זמן איסורו אינו חוזר ואוסר אחר זמן איסורו, והראיה ממסכת כלאים [פ"ט מ"א], דאם נתבטל צמר רחלים עם צמר גמלים ברוב, מותר לערבו עם פשתן, ולא אמרינן דחוזר וניעור. ולענין המצה הנמצאת בה חטה שאין אוסרת אחרות הדבקות בה, יש ללמוד זה מפרק דם חטאת [זבחים צ"ז ע"א] שאמרו שם רקיק שנגע ברקיק אינו אסור כל הרקיק אלא במקום שנגע כדברי הר' אליעזר ממיץ ז"ל שכתבתי למעלה. וכן הרחת שמכניסין בה רקיקין בפורני, אם נשתמשו בה חמץ והיא בת יומא ונשתמשו בה במצה, (ו)אומרים שצריך קליפה, ונראה דבגרידה סגי שהיא פחות מקליפה, דסוף דינא כתחלת דינא שהיא עצמה נכשרת בגרידה. ותרנגולת צלויה עם אחרות ונמצאת חטה אחת באחת מהן, נראה שאותה תרנגולת אסורה, ואינה נתרת בנטילת מקום פעפועה בלבד, שהרי כשמהפכין אותה הוא מתפשט כח החטה בכל התרנגולת, אבל האחרות מותרות וכן כתב הרא"ש ז"ל. כתב הרא"ה ז"ל בפסקי נדה פ' דם הנדה, דככר של חמץ שנמצא בחבית של מים שכל המצות שלשו מאותן מים אסורות עד שיתברר מתי נפל שם, וכתוב בספר הטורים ז"ל [סי' תס"ז] מעשה שמלגו תרנגולת במים חמים ומצאו אח"כ במים גרעין של חטה, ואסרו התרנגולת דשמא היתה החטה במים קודם רתיחה והחמיצה, ובלעה התרנגולת מהמים, וכן מעשה שנמצאת חטה בקועה בכלי של מים ובשלו באותן המים, והתירו התבשיל, ולא אמרינן שנאסרו כל המים ויאסרו התבשיל, וזה תימה שכיון שהיא בקועה הרי נתחמצה לכ"ע, דהא אמרינן נתבקעו אסורות, וכיון שאסור כשנפלה במים חמין כן ראוי לאסור אם נפלה במים צוננין ונתבקעה. וחטין שנפלו לבור יש מתירין אותן מים משום דאמרינן [מתני' מ"ח ע"ב] תפח תלטוש בצונן, ונראה שהמים הצוננין מעכבין אותה מלהחמיץ, זאת הראיה הביאו, ויותר נראה ממה שאמר בן בתירא [מ"ו ע"א] תטיל לצונן, אבל כל זה אינו ענין לזה, שכל זמן שהמים עליו מעכבו מלהחמיץ, אבל לאחר שיצא מהמים הוא מחמיץ, וראיה מההיא ארבא דטבעה בחישתא ואסר רבא אפילו לזבוני לגוים שמא יחזור וימכרום לישראל [מ' ע"ב], וכן תניא בתוספתא [פ"ג ה"ד] שרה חטין ושעורין במים והחמיצו אסורות, ונראה לאסור ככר של חמץ שנפל לתוך הבור ואע"פ שהוא צונן, שהרי הסכימו דמשום חורפא דחמץ דינו כחמין, ומעשה שהגעילו (בפסח) יורה מחומצת וכששפכו המים המחומצין ירדו לבור ואסרו לשתות (ממנו) [מימיו] בפסח בשביל (שנתרבה) [שנתערבו] מימי הבור במים המחומצין, וכל זה בתוך הפסח שחמץ אסור בכל שהו, אבל קודם הפסח שאינו אוסר אלא בנותן טעם יש להקל.
<h2>דף ל:</h2>
ואחר שנכללו כל הכלים לענין הכשרן מבליעתן אפרוט אותם, כלי חרס חדשים הנקחין מן הגוים אינן צריכין כלום אפי' טבילה, דקרא דכתיב תעבירו במים וטהר, והוא קרא יתירא ודרשינן [ע"ז ע"ה ע"ב] ביה טבילה, לא נאמר אלא בכלי מתכות וכלי סעודה, אבל שאר כלים אינן צריכין טבילה, ומאני דקוניא כיון שהן מצופין באבר דינן ככלי מתכות לענין טבילה, וי"א שאינן ככלי מתכות אלא אם הם מצופין מבית ומחוץ, אבל אם אינן כן אין צריכין טבילה, ויש חוששין להטבילן בלא ברכה, וזה הוא אם טבילה זו [היא] מן התורה, אבל דעת הרמב"ם ז"ל [מאכלות אסורות פי"ז ה"ה] היא שאין טבילה זו מן התורה אלא אסמכתא מדרבנן, ואם יש ספק בדבר יש להקל, דכל ספקא דרבנן לקולא, וכן דעתו ז"ל, ומהיות טוב אל תקרא רע יטבילום בלא ברכה. ואם נשתמשו בכלים אלו שהן של חרס ומצופין באבר בחמין בחמץ, אמרינן בגמ' [פסחים ל' ע"ב ובר"ן שם ח' ע"ב, ט' ע"א] דכיון דחזינן להו דמדיתי, כלומר שהם מטפיחין מבחוץ ממה שמבשלין בהם בפנים, א"כ הרי הן בולעין, וכיון שנתבררה בליעתן אין להם הכשר להפליטם בהגעלה, שהרי התורה העידה שאין כלי חרס יוצא מידי דפנו, שהרי כתיב וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר, העידה שאין לו תקנה אלא שבירה, ואבא מארי החכם ז"ל היה גורס כלי חרס אינו יוצא מידי דופיו לשון דופי, כלומר אע"ג דמדיתי והיה לנו לומר דכבולעו כך פולטו, כיון שאין לו תקנה אלא שבירה, העידה התורה שאותה פליטה אינה פליטה גמורה, ודפיו (וביעורו) [וגיעולו] נשאר בו. ובגמרא [זבחים צ"ו ע"א] הקשו אמאי אין להם תקנה אלא שבירה, להדרינהו לכבשונות, ותרצו שאין עושין כבשונות בירושלים, ואם כן כלי שנתבשל בו [בשר] חטאת במקדש, כיון שאין שם כבשונות אין להם תקנה אלא שבירה, וא"ת וכיון שיש לו תקנה בחזרת כבשונות, היכי אמרינן אינו יוצא מידי דפנו, איכא למימר דהחזרת כבשונות מחזירתו כלי חדש ופנים חדשות באו לכאן, וי"א דלדידן לא מהנו כבשונות אלא לכהנים דזריזין הן, משום דחיישינן דילמא פקעי הילכך קדרות אין להם תקנה בחזרת כבשונות, וכ"ש אי מליא גומרי כיון דהסיקן מבחוץ לא מתכשרי במליא גומרי, ויש מקילין בזה, ואמרינן בגמ' [פסחים ל' ע"ב] דאי [היסקו מבחוץ ו]הס[י]קו מבפנים כגון בוביא אית לה תקנתא אי מליא גומרי, וכן כתב הרמב"ם ז"ל [חמץ ומצה פ"ה הכ"ב], וקדרות של מתכת אי מלינהו גומרי נטהרין, כן כתוב בספר הטורים [סי' תנ"א]. וכלי אבנים לפי מה שכתב הריא"ף ז"ל [פסחים ל' ע"ב — ח' ע"ב מדפי הרי"ף] בכלל הנגעלין (בוכמי) [בורמי] דגללא, נראה שהוא סובר שאין דינן ככלי חרס שאינו יוצא מידי דפנו ונכשרין בהגעלה כדין כלי מתכות, וכן לענין טומאה יש בגמ' [כלים פ"ה מ"ה] שאי(נ)ן דינן ככלי חרס, וכן נהגו להגעילן כדין כלי מתכות, אף על פי שכתבו בשם ר"י ז"ל שאין צריכין הכשר, ולא נהגו כן. וכלי זכוכית לענין טבילה כשהן נקחין מן הגוים, אמרינן בגמ' [ע"ז ע"ה ע"ב] שדינן ככלי מתכות, דכיון שאם נשברו יש להם תקנה בהתכה ולהחזירן לכמו שהיו, הרי הן ככלי מתכות, אבל לענין בליעתן נראה שאין צריכין הכשר, דכיון דאקושי לא בלעו כלל, וכן מצאו באבות דר' נתן [פרק מ"א ה"ו], כלי זכוכית אינן מבליעין ואינן מפליטין. וכלים העשוים מעצמות ומקרני הבהמות, דינן ככלי מתכות, ונכשרין בהגעלה אם כלי ראשון [הוא], והוא שמשתמשין בו על האש, או שמכניסין אותו לתוך כלי ראשון, או שופכין עליו מכלי ראשון, צריכין הגעלה בכלי ראשון, ולא יספיק להם ערוי דכלי ראשון, ואם משתמשין בכלי שני נכשרין בכלי שני, וה"ה לקערות של עץ וכפות של עץ או של כסף וכיוצא בהם, שופכין עליהם מים חמין מכלי ראשון ובזה נכשרין, וי"א דכלים הנעשים מהקרנים אינן נכשרין בהגעלה, דחייס עלייהו דילמא פקעי. וכלי השתיה אינן צריכין הגעלה אלא בשטיפת מים עליהם, וסכיני דפסחא י"א שצריכין לבון, לפי שמשתמשין בהם על ידי האור, ודינן כשפוד, ואחרים אומרים דבהגעלה סגי להו לפי שאחר רוב תשמישן אנו הולכין, וכולהו סגי [להו] בהגעלה בין גדולים בין קטנים, וה"ה למרחשת שמטגנים בה, שאעפ"י שלפעמים כלה השמן ממנה כיון שרוב תשמישה על ידי שמן בהגעלה סגי לה כדעת הרא"ש ז"ל [פסחים פ"ב סוף סי' ח'], והרשב"א ז"ל [שו"ת חלק א' סי' תק"ב, תורת הבית בית ד' שער ד' [דף ל"ה ע"א טור א] מצריכה לבון. ומדוכות של עץ שדכין בהם כל השנה, ולפעמים דכין בהם פירורי לחם, יש מדמין אותם לבית שאור ובית חרוסת שמערבין בהם דברים חדין, [ו]רש"י ז"ל ור"ת ז"ל אמרי דלא שרו בהגעלה, והרא"ש ז"ל הסכים לר"י ז"ל שהוא מתיר כולם בהגעלה, וכן נהגו. וכלי מתכות שנקבו ותקנו אותם צריכין להגעילם קודם התקון ואח"כ יתקנום, וכסוי הקדרה של מתכת צריך הגעלה לפי שהוא בולע ממה שמזיעה הקדרה. הגאונים ז"ל היו מחמירין אם דרכו הענבים והוציאו יין בכלי חמץ, שאותו יין אסור בפסח, ואפשר לומר שאם קודם שנאסר החמץ נשתמשו בהן, שאין לאסור היין, שאין חמץ קודם זמן איסורו אלא בנותן טעם, וטוב הוא להשמר ביין הנעשה לצורך הפסח שלא ישתמשו אלא בכלים כשרים. וכלי ארוך שאינו נכנס כולו לתוך היורה, מכשירין אותו לחצאין, הכי מוכח בגמ' [פסחים ל' ע"ב], וכן אמרו בזבחים [צ"ו ע"ב] כלי ואפילו מקצת כלי, ואם לא נשתמש אלא במקצתו מכשיר אותו מקצת שנשתמש בו ודיו, ומה שאמרו בפרק כיצד צולין [פסחים ע"ד ע"א] בכלי ברזל, חם מקצתו חם כולו, היינו לענין צליות הפסח שלא יהיה נצלה מחמת דבר אחר, אבל לענין הכשר אינו כן. מצאתי בירושלמי [פסחים פ"ב סוף ה"ז], רבי שמעון ברבי (רב) יצחק היה לו יין תוסס, יהב בגויה שעורין בגין דיחמע, אתא שאיל לר' אמי, אמר ליה צריך אתה לבער, ר' חנינא בריה [דר' פדאי] הוה ליה דבש מזוייף בסולת, שאל לר' מנא, א"ל צריך אתה לבער, חד מן אילין דבית כד הוה ליה גרבין דמשח גו אוצרא דחטין, אזל [שאל] לרבנן, א"ל זיל (גדוף) [גרוף] מה דתחתיהון, הורה ר' אמי באילין [גרביא] דכותחא ממלא אותן מים ג' ימים מעת לעת, ע"כ בירושלמי. ולענין להשתמש בכלי חמץ לענין הפסח, היה נראה שאם נשתמש בהן בצונן שמותר להשתמש בהן אפי' בחמין בפסח, שהרי צונן אינו מבליע, ואם נשתמש בהן בחמין היה נראה שמותר להשתמש בהן מצה בצונן, דאע"ג דבלע לא פליט, ומדברי הריא"ף ז"ל [ט' ע"א] נראה שכלים שמשתמשין בהן בצונן אין מותר להשתמש בהן אלא בצונן, אבל נשתמש בהן בחמין אפילו בצונן אסור להשתמש בהן, ונשתמש בהן בצונן אין משתמשין בהן בחמין, ובית שאור שחמוצו קשה אפילו בצונן אין משתמשין בהן, וצריך לתת טעם מה נשתנה איסור חמץ משאר איסורין, וכתב הרמב"ן ז"ל [מלחמות ה' שם] לקיים דברי הריא"ף ז"ל, דחמץ כיין נסך דמי, דתרווייהו אית להו חרפא, הילכך אע"ג דבשאר איסורין לא אשכחן לצונן בצונן אלא בהדחה בעלמא, כדאמרינן בפ' כיצד צולין [פסחים ע"ו ע"א], הני שאנו דחריפי ותקיפי אפילו בצונן בלעו, הילכך כי היכי דכלי שנשתמש בו יין נסך בצונן, אי מכניסו לקיום או אפילו אינו מכניסו לקיום אם הוא כלי חרס, ותחלת תשמישו ביין נסך, אסור להשתמש בו בלא הכשר, ה"נ בכלי שנשתמש בו חמץ בצונן אין משתמשין בו מצה [בצונן], וזהו שכתב הרב אלפאסי ז"ל מותר להשתמש בהן מצה בצונן, אבל לא בחמין, ונסתייע בזה הרמב"ן ז"ל מהירושלמי [פסחים פ"ב סוף ה"ז הנ"ל בסי' ס"ט] שמשוה כלי חמץ לכלי יין נסך, להכשירן במילוי ועירוי ג' ימים כמו שכתב הירושלמי. ולענין אם נשתמשו בהן חמץ בחמין לאסור להשתמש בהן מצה בצונן, כמו שנראה מדברי הריא"ף ז"ל, שהן כמו בית שאור שאסור להשתמש בהן אפי' מצה בצונן, פירש הרב ז"ל [רמב"ן שם], דהיינו דוקא בכלי חרס [לפי שכיון שאין לו תקנה אלא בשבירה אסור להשתמש בו אפילו בצונן דחיישינן שמא ישהא אותו ויבוא להשתמש בו בחמין], ועוד דכיון שהוא בולע הרבה ואינו יוצא מידי דפנו הרי הוא כגוף האיסור, הילכך לעולם כל היתר שנגע בו צריך הדחה כאלו נגע באיסור בעצמו, וראיה לדבר מדאמרינן [פסחים ל' ע"ב] באגני [דמחוזא] דכבית שאור שחמוצו קשה דמו, ובודאי דלמילש בהן מצה קאמר, דהא למילש בהו עבידי, וכי לי[י]שי בהו מצה נמי בצונן לי[י]שי, ושמע מינה דכלי חרס שנשתמש בהן איסור בחמין אסור להשתמש בו אפי' בצונן, וה"נ מוכחא (פנדא) [פינכא] דרבי אמי דתברה ולא אישתמש בה (מצה) בצונן [חולין קי"א ע"ב], והיינו דאמרינן קדרות דפסח ישברו, ולא התירו להשתמש בהן מצה בצונן אלא לאחר הפסח, אלו הן דברי הרמב"ן ז"ל, ואני קשה לי בכל זה, דאפילו [שאר] כלים שאינן בית שאור אם נשתמש בהן חמץ בצונן אל ישתמש בהן מצה אפילו בצונן, דכיון דחורפיה דחמץ משוי ליה כחמין, וכיון דאסור להשתמש בהן בחמין, מהאי טעמא ליתסר להשתמש בהן אפי' בצונן, כטעמא (דפנדא) [דפינכא] דר' אמי.
ונפרש עתה דין חמץ שאינו בעין אלא נבלע בכלים, דבר ידוע הוא שהכלי שנבלע בו דבר, הוא חוזר ופולטו, וכן נזכר בגמרא בפ' כל הבשר [חולין קי"א ע"ב], רב חש בעיניה עבדי ליה שיפא בצעא, בתר הכי חיורוה ועבדי ביה תבשילא, וטעם ביה טעם מרריתא, ולפי זה הצריכה התורה [ויקרא ו', כ"א] מריקא ושטיפה בכלי שנתבשל בו בשר חטאת, שהבלע הוא נעשה נותר כשעברה בו הלילה, ואסור כמו הבשר עצמו, וכן מפני זה הצריכה התורה לכלי מדין הנאסרים מפני מאכלות אסורות, הכשר להפליט אסור הבלוע, ואמרה [במדבר ל"א, כ"ג] כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש [וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים], ולמדנו מזה דכבולעו כך פולטו, שהרי חלקה בין תעבירו באש לתעבירו במים, שהבא באש דרך צלי אינו נכשר אלא ע"י אש, והבא במים רותחין דרך בשול הוא נכשר בהעברתו במים רותחין, [כי] כדרך בליעתו כן דרך פליטתו, וזאת היא מריקה ושטיפה שהזכירה התורה בבשר חטאת, ואם בכלי נחשת בושלה ומורק ושוטף במים [ויקרא ו', כ"א], ואמרינן בזבחים פרק דם חטאת [זבחים צ"ו ע"ב], מריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס, ובודאי המריקה בחמין היא, שאם בצונן שטיפה היא, וכבר נזכרה שטיפה בפירוש, אלא ודאי מריקה בחמין היא, וזאת היא העברה במים הנזכרת בכלי מדין, ונמצינו למדין מן התורה, דכלי הבלוע מאיסור אינו נכשר אלא ע"י פליטה כעין בליעה, אם בליעה באור דרך צלי, פליטה באור דרך לבון, ואם בליעה ברותחין דרך בשול, פליטה ברותחין דרך הגעלה. ואחר שנתישב זה, יש לדקדק מה הועילה הגעלה, כי יש לחוש שמא אחר שפלט האיסור יחזור ויבלע אותו, על כן היה אומר רבינו יצחק בעל התוספות ז"ל, שאין מגעילין כלי בן יומו אלא במים שיש ששים כנגד הכלי, מפני שיש לחוש שלא יחזור ויבלע פליטתו, וכן אין מגעילין בכלי אסור אא"כ דק הרבה שיחז[י]קו המים שבתוכו ששים מגופו. וזהו כשהוא בן יומו, אבל כשאינו בן יומו, אין לחוש שמא יחזור ויבלע שהרי פגום הוא, [שמא תאמר א"כ נתירנו בלא הגעלה שהרי פגום הוא] ומה הועילה לו הגעלה, והרי אף עכשיו חוזר ובולע מן הפגום, איכא למימר דלא דמי דקודם הגעלה אעפ"י שהוא פגום, מ"מ כשבלע היה משובח, ולפיכך צריך הגעלה שמא ישתמש בו בעודו משובח, אבל כל שהוא בולע פגום בתחילת בליעתו, אין לחוש כלל, ולפיכך אעפ"י שהכלי בולע מפליטת עצמו בשעת הגעלה אין לחוש לכך, כיון שבתחלת בליעתו הוא פגום, ואומר הרב ז"ל דההיא יורה דהות בי מר עוקבא דעביד לה גדנפא ומליא [לה] מיא וארתחא [ע"ז ע"ו ע"א], לאו בת יומא הות, דאלו בת יומא לא הוה מהניא לה גדנפא דהדרה ובלעה, אא"כ היתה דקה כ"כ שיהיו המים ששים כגופה, אלו הם דברי הרב ז"ל. עוד אומר הרב ז"ל, שכל זה אנו צריכים לו לשאר איסורין משום דאיסורא בלע, אבל לענין חמץ בפסח לפני זמנו דהיתירא בלע, מגעילין אותן אפילו בני יומן, אע"ג שאין במים ששים, משום דהוה ליה נותן טעם בר נותן טעם, חמץ בכלים וכלים במים ותרווייהו דהיתרא, ובהכי (נמי) [סגי] כמו שהוא מפורש בענין בשר בחלב, וכ"ש הכא שהמים חוזרים ונבלעים בכלי ואיכא שלשה נותני טעמים דהיתרא. ומיהו דווקא כשהוא מגעילן קודם זמן איסורו, אבל משעה רביעית ואילך הרי הוא כשאר איסורין, [ד]אע"ג דכי בלע היתרא בלע, ליכא אלא חד נותן טעם דהיתרא, ואנן תרתי בעינן, ועל דעת זו נהגנו להגעיל בי"ג, ונראה שזה הוא דעת הרמב"ם ז"ל בהלכות חמץ ומצה [סוף פ"ה — עי' מגיד משנה פ"ה הכ"ג], שלא הזכיר הכשר לבון לכלי חמץ, מפני שהוא דן אותן ככלי שנשתמשו בהן במוקדשין, דאמרינן בפרק בתרא דע"ז [ע"ו ע"א], השפוד והאסכלא מגעילן והם טהורים, ויהב טעמא התם משום היתרא בלעי, סגי להו בהגעלה [ולא בעי ליבון], וס"ל (לר') [לרמב"ם] ז"ל דה"ה לחמץ בפסח קודם זמן איסורו, כיון דהיתרא בלעי סגי להו בהגעלה ולא בעי לבון. אבל הרמב"ן ז"ל אומר, דלא דמי חמץ לבשר חטאת, משום דבשר חטאת אין שם אסור עליו עד שתעבור עליו לילה א' ויבא לידי נותר, אבל חמץ שם חמץ עליו אף קודם זמן איסורו, ולא שם היתר עליו כלל, ואין הפרש בינו ובין שאר איסורין, ולפי זה יש לדקדק מה הועילה הגעלה, שהרי אחרי ההגעלה יבלע מה שפלט, ואמרו בגמ' בפ' כל הבשר [חולין ק"ח ע"ב] לענין כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב, בתר דבלע והדר פלט (ויאסור) [אסור] החלב שהוא בלוע מבשר בחלב, וכן בכאן אחר שפלט הכלי, יחזור ויבלע מה שפלט. ותקן הרמב"ן ז"ל, שאין כל המשקין שוין, דחלב רותח מחליק ונבלע בבשר ואינו מפליט את הבשר, חומץ [רותח] צומת את הבשר ואינו מפליט, מים רותחין מפליטין ואינן מבליעין בעץ וכיוצא בו, וצומתין בכבד, ולפי זה אין מגעילין בשאר מיני משקין אלא במים, והיינו דאמרינן בתורת כהנים [פרשת צו ו', כ"א (פ"ז ה"ג)], ומורק ושוטף במים ולא ביין, במים ולא במזג. ואע"ג דבפ' דם חטאת בזבחים [צ"ו ע"ב] דאמר אביי במוקדשין דווקא, אבל בתרומה אפי' ביין ובמזג, רבא פליג עליה [וס"ל] דאפי' בתרומה במים ולא ביין והוא הדין לשאר משקין, ובהכי סלקא שמעתא, ושמעינן מהתם דהגעלה בשאר איסורין ליתא אלא במים, משום דמפליטין ואינן מבליעין, ובזה תקננו ענין ההגעלה דלא חיישינן אי הדר בלע הכלי מאי דפליט, ולפי זה מגעילין ביורה אסורה, שכל זמן שהמים רותחין אין הכלים בולעין. וא"ת א"כ יגעיל בקדרה של בשר נבלה, וא"א שהרי אוסרת היא המותרות והיאך תעלה בה הגעלה לאסורות, הא לא קשיא דהתם כיון שיש (שם) [בה] ציר ורוטב של בשר [הרבה], אין כח במים להפליט ולא לבטל מה שהציר והרוטב מבליעין, ולפי זה צריך ליזהר הרבה כשמגעילין כלים הרבה עד שנשתנה צורת המים [מחמת פליטת הכלים], דהוי ליה רוטב, ואין מגעילין ברוטב, ולפי זה מגעילין אפי' כלי בן יומו וגם בכלי אסור בן יומו [במים שאין בהם ששים], וכן נהגנו כי כשעלה קצף על פני המים מפליטת הכלים להחליף המים.
תנו רבנן [ע"ז ע"ה ע"ב] הלוקח כלי תשמיש מן הגוים, דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר מטבילן והן טהורים, ופירשו בירושלמי [ע"ז פ"ה הט"ו], דהך טבילה היא מפני שיצאו מטומאתו של גוי ונכנסו בקדושתו של ישראל כעין טבילת הגרים, וצריך לברך קודם טבילה על טבילת כלים. דברים שנשתמש בהן על ידי צונן כגון כוסות וצלוחיות וקיתוניות, מדיחן ומטבילן והן טהורין, והך הדחה צריכה שפשוף, ולא סגי בהעברת מים, דאי סגי בהכי כיון שמטבילן למה צריכים הדחה, אלא ודאי הך הדחה ע"י שפשוף היא, והכי מוכח בזבחים [צ"ו ע"ב] גבי ומורק ושוטף במים, דאמרינן מריקה ושטיפה כמריקת הכוס, וכן כתב הראב"ד ז"ל. דברים שנשתמש בהן ע"י חמין כגון יורות וקומקמסין ומחמי חמין, מגעילן ומטבילן והם טהורים, דברים שנשתמש בהן ע"י האור, כגון שפודין ואסכלאות, מלבנן ומטבילן והן טהורין, ומשמע מלישנא דברייתא, דהך טבילה היא בתר ההכשר להפליט האיסור, הדחה והגעלה וליבון, והכי משמע לישנא דקרא, דכתיב כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר, והך טהרה בטבילה, ואומר הראב"ד ז"ל דהכי עדיף טפי, אלא דאי אפיך לית לן בה, דליכא קרא לעכובא, ואי אטביל ברישא ולבסוף גמר טהרתן בפליטה סגי. ומוכח בגמ' [ע"ז ע"ה ע"ב] שצריך ליזהר בכלי שלא יהא בו דבר חוצץ, וצריך [טבילה ב]ארבעים סאה (ו)[או] טבילה במעין שיתכסה בו הכלי, כדין טבילת גר, ומוכח בפ' חומר בקדש [חגיגה כ"ב ע"א] דמטבילין תוך כלי שמכניסין הכלי תוך הכלי ומטביל שניהם יחד. ואמרינן בע"ז פרק בתרא [ע"ו ע"א], כיצד מגעילין, מניחין יורה קטנה תוך יורה גדולה, ויורה גדולה מאי, תא שמע דההוא דודא דהווא בי מר עוקבא ואהדר ליה לישא אפומא ומליא מיא וארתחא, ומכאן נראה שמגעילין בכלי אסור, וכבר כתבתי זה, ואמר רבא מאן חכים למעבד הכי אלא מר עוקבא דגברא רבא, הוא דקסבר כבולעו כך פולטו, מה בולעו בנצוצות כך פולטו בנצוצות, ואם תאמר למה ליה גדנפא, דהא כבולעו בשעת תשמיש בניצוצות כך פולטו בשעת הגעלה בניצוצות, איכא למימר דלא דמו ניצוצות דחדא שעתא דשעת הגעלה, לניצוצות דכולי שתא דאשתמשו בה, וה"מ בשאר ימות השנה לשאר איסורין, אבל בפסחא דאסיר ליה למעבד בלישא, עביד [ליה] גדנפא דטינא ומרתח לה, ונהגו להרתיח חלוקי אבנים ולהשליכם לתוך היורה, והמים מעלין ניצוצות ושפיר דמי, וכל זאת הברייתא שפירשה דין הכשר כלי הגוים, נלמוד להכשר כלי חמץ לצורך הפסח. וסדר הגעלה כך הוא, בתחילה מעביר החלודה מן הכלים, כדתניא בספרי [זוטא פרשת מטות] אך את הזהב, מכאן שצריך להעביר החלודה, לפיכך כלי שיש בו נקב אינו (נקשר) [נכשר] בהגעלה, ואח"כ נותנו בתוך היורה הרותחת, ומשהה אותו שם כדי שיעור פליטה שיפלוט מה שבלע, ואני אומר שהוא כדי שיעור הבליעה בנותן טעם דכבולעו כך פולטו, ואחר כך משליך עליו מים צוננים במקום מדרון ושוטפו, ואותן מים לא ישטפו בהם כלים אחרים לפי שנתערבה בהם הפליטה האסורה, והכי אמרינן בזבחים [צ"ו ע"ב] דשטיפה בעי, כדאמרינן התם ומורק ושוטף במים כמריקת הכוס ושטיפת הכוס, וכוס אסור קא אמרינן, וכן נהגו. ולבון אמרינן בגמרא בפרק בתרא דע"ז [ע"ו ע"א], מלבנן עד שתשיר קליפתן, ובירושלמי בשלהי ע"ז הלבון ניצוצות מנתזין ממנו, וקרובין אלו השיעורין להיות שוין, ואני תמה שהרי בכתוב בדיל ועופרת כתיבי, ואם ירגישו מעט חום הם נתכין, ולא תהיה להם צורת כלים להשתמש בהם, וקרא כתיב [במדבר ל"א, כ"ג] תעבירו באש וטהר, כלומר וטהר להשתמש בו, ומקרא מלא הוא לכולם, ולית לן סכינא חריפא למפסק קרא, ומאני דקוניא [פסחים ל' ע"ב], שהם כלי חרס המצופין באבר, כל מה שאפשר להחמיר בהם הוא [אם] איפשר שצריכין הגעלה, אבל שישתמשו בהן על ידי האור להצריכן לבון ליכא למימר, שהאור יתיכם, ונראה שלא כלל הכתוב בדיל ועופרת עם שאר מתכות אלא לענין טהרת טומאת מת, (ב)[כ]מה שכתוב אך במי נדה יתחטא, והיא הזאה בשלישי ושביעי באפר פרה, וזה אמת הוא, וכן הרמב"ן ז"ל [במדבר ל"א, כ"ד] פי' תעבירו (במים) [באש] לשון הגעלה, וחוזר גם אל הבדיל והעופרת.
נכרי שהלוה לישראל על חמצו קודם הפסח, והרהינו אצלו, שאמר לו אם לא אפרעך מכאן ועד יום פלוני יהא קנוי לך, ולא אמר לו מעכשיו, ועבר עליו הפסח אסור הוא, שהרי ברשות ישראל הוא, ואם אמר לו קנה אותו מעכשו, אם הגיע זמנו אחר הפסח מותר, וכן כתב הרא"ש ז"ל, אבל הרמב"ם ז"ל כתב, דדוקא אם הגיע זמנו קודם הפסח, והראב"ד ז"ל חלק עליו, ורבינו אפרים ז"ל סובר כהר"ם.
<h2>דף לא:</h2>
חנות של ישראל ופועלים גוים, חמץ הנמצא בה מותר, דתלינן שהוא של פועלים, וחנות של גוים ופועלים ישראל אסור, דתלינן שהוא של ישראל, כך היא גרסת ר"ח ז"ל, ורבינו האיי ז"ל גריס איפכא, שהכל תלוי בחנות, אם הוא של ישראל אסור, ואם הוא של גוים מותר.
חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער, כל שאין הכלב יכול לחטט אחריו, והוא שלשה טפחים, וצריך שיבטלנו בלבו, וי"א דלאו דוקא בלבו דדברים שבלב אינן דברים, אלא שאין צריך להשמיע לאזנו כשמבטלו בשפתיו, ובטול זה אינו אלא מדרבנן, אבל מדאורייתא כיון שנפלה עליו מפולת אינו עובר עליו, והכי אמרינן במכילתא, יצא חמצו של נוכרי שמופקד ביד ישראל, וחמץ שנפלה עליו מפולת אעפ"י שהוא ברשותו של ישראל אבל אינו יכול לבערו.
<h2>דף לה.</h2>
ואקדים בזה ואומר, כי לכל הויה יש לה ד' צורות, והם החומר והצורה והפועל והתכלית, כי בלא חומר אין שם הויה, וחומר בלא צורה אינה הויה שלימה, וכל פעולה אינה יוצאה אלא מפועל, ואם לא יהיה תכלית אל הויה, לא ישתדל הפועל להשלימה, וההויה הכללית שהיא זה העולם בכללו, יש לה ד' סבות אלו, והסבה החומרית היא כל זה המציאות הנחלק לג' חלקים, רמז לזה המשכן שיש בו ג' חלקים הנקראים עולמות, העולם התחתון הנקרא עולם ההויה וההפסד, ועולם היסודות, ועולם הגשמים המורכבים, והנרמז בחצר המשכן שיש בו מזבח העולה אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. ועולם האמצעי הוא עולם הגשמים הפשוטים, שאין להם סבת ההפסד, הם הגלגלים למחלוקתם, הנרמז במשכן בבית הקדש אשר שם מזבח הקטורת והשלחן והמנורה, והשולחן בשתים מערכות שש המערכת הוא כנגד גלגל המזלות, שהם ששה צפוניים וששה דרומיים, והמנורה בז' נירותיה רמז לשבעה כוכבי לכת, והנר האמצעי רמז לשמש, ומזבח הקטורת רמז לנפש הכללית שקורין לה הפילוסופים השכל הפועל, וכמו שהקטורת אינו מריח אלא אחר השריפה, כן נפש האדם היא דבוקה דבוק רוחני אל הנפש הכללית הזאת אחר המיתה. ועולם העליון הוא עולם השכלים הנבדלים שאין להם גופות, והוא נרמז בבית קדש הקדשים אשר בו הארון ועליו שני כרובים, רמז אל השכלים הנבדלים שהם המלאכים הנראים אל הנביאים במראה הנבואה, בדמות כנפים, והם שנים, כי כן הם ע[י]לות ועלולים, והקול היוצא מבין שני הכרובים, הוא קול אלהים חיים יוצא על הארון אשר שם לוחות הברית, שהם התורה הקדושה אשר בה מתקיים המציאות בכללו, זאת היא הסבה החומרית לזאת ההויה הכללית, והסבה הצורית לזאת ההויה הכללית והסבה הפועלת והסבה התכליית היא האל יתברך, כי ענין הצורה הוא הדבר המקיימו והמעצימו, וכן האל יתברך הוא קיום העולם, וא"א לצייר העולם בלא אלוה, ואפשר לצייר אלוה בלא עולם, וכן הוא הסבה הפועלת, כי במאמרו נברא העולם, אמר יהי אור ויהי אור, וכן שאר כל הנמצאות במאמרו נבראו בלא יגיעה ובלא עמל, א"כ הוא הסבה הפועלת. וכן הוא סבה התכליית לזה העולם, כי לא ידענו תכלית לזה העולם כמו שידענו תכלית כל ההויות החלקיות, [וזה] כי תכלית הכסא לישיבה, ותכלית הבית למעון, אבל אל ההויה הכללית לא ידענו סבה התכליית, והיא התשובה לשאלת למה נברא לרצונו יתברך, כי כן רצה וכן גזרה חכמתו הנעלמת ממנו, ולזה קראו הפילוסופים האל יתברך סבת הסבות וסבה ראשונה, ולא קראוהו פועל לכלול בשם סבה אל הצורה והפועל והתכלית כאחד. וכמו שיש אל ההויה הכללית ד' סבות הנזכרות, כן יש לכל הויה חלקית ד' סבות, החומר והצורה והפועל והתכלית, כי חומר הכסא הוא העץ, והצורה נאמרת על שני פנים, הצורה התואריית והיא הרבוע, והצורה המינית העצמית המבדילה אותו משאר כסאות ההדיוטות, להכירו שהוא כסא הממלכה בציורים ובפתוחים (ויפנוים) [ויפוים], והפועל לכסא הוא הנגר, והתכלית והיא התשובה לשואל למה נעשה הכסא, הוא לשבת בו המלך, והנה במציאות המצה של מצוה יש לה גם כן ארבע(ה) סבות אלו, והם החומר והצורה והפועל והתכלית. ונבאר תחלה החומר, והנה חומר כל הדברים המורכבים [הוא] ד' יסודות תחלה, יסוד הארץ כי מהעפר נתרכבו כל הדברים, והעפר לבדו לא תסודר ממנו הויה קיימת אם לא יגבלוהו במים לדבקו, והוא היסוד השני, וכשנדבק העפר במים אינו הויה שלימה, אלא כמו טיט חוצות, ואשר משלים הויתו הוא הבשול באש, ואז נעשה חרס הראוי לעשות ממנו כלים לצורך תשמיש האדם, וזה החרס המבושל אם לא יתערב בו ספוגיות והיה מקשיי, לא יכנס בו אויר, היה כבד להעתיקו ממקום למקום ולא תשלים בו הויה שלימה, ע"כ נכנסים חלקים אוירי[י]ם בתוך ספוגיות הכלים להקל אותם להעתקה ממקום למקום, הנה נתבאר כי חומר כל הדברים הם ד' יסודות, שנים קלים תנועתם לצד מעלה, והם האש ואויר, ושנים כבדים והם המים והעפר, וזה נרמז במראה הסולם שהיו שם שנים עולים ושנים יורדים, זהו חומר זה העולם התחתון, שיש בו ד' צורות נבדלות הנרמזות בד' פני המרכבה. הצורה הראשונה היא צורת הדומם, שהם גשמים אין להם נפש מתנועעת ברצון אלא כשיצאו ממקומם בהכרח, ובסור המכריח ישובו למקומם בטבעים, וזה נקרא טבע, והם כל המחצבים והמתכות למיניהם. והצורה השנית היא צורת הצומח, שיש לה נפש צומחת בתנועות מתחלפות השרשים למטה והענפים למעלה, ומרגישים מקום המים ומתנועעים אליו, והם כל מיני הצמח מן האזוב אשר בקיר ועד הארז אשר בלבנון, עשבים ואילנות עושין פרי ושאין עושין פרי הנקראים סרק. והצורה השלישית היא צורת הבעלי חיים שהם ניזונים כמו הצומח, ונוסף עליהם ההרגש בחמשת חושים, שהם המשוש להרגיש בחום ובקור, וחוש הטעם המרגיש במתיקות ומרירות, וחוש השמע, [וחוש הראות], וחוש הריח, והם מהלך ושט ומעופף מקרני ראימים ועד ביצי כנים, מן היתוש הקטן ועד הפיל הגדול, כולם נכללים בשם החיות. והצורה הרביעית היא הצורה האחרונה הכוללת לכל הצורות, היא צורת המדבר הוא האדם אשר נברא בצורה שכלית הנקראת צלם אלהים, להכיר האמת מהשקר, ונכללים בזאת הצורה כל מין האדם מנעדר החכמה עד אביהן של כל הנביאים, הכל הם בשם צורת החי המדבר הוא המשכיל, ואחר שנתישבו אלו הדברים, ויצא לנו כי לכל הדברים המורכבים יש ארבע(ה) סבות, נפרידם במצה של מצוה מה הם סבותיה. ונתחיל ביסוד הראשון והוא יסוד העפר. היסוד הראשון, שנינו בפ' כל שעה אלו דברים שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח, פירוש לענין מצת מצוה דכתיב בערב תאכלו מצות, והיא מצות עשה לאכול מצה בלילי פסחים בין שיש לנו קרבן פסח בין אין לנו קרבן פסח, בחטין ובשעורין ובכוסמין ובשבולת שועל ובשיפון, חטין ושעורין ידועין, כוסמין פי' הרמב"ם ז"ל במס' כלאים, שהם מין חטים נעשין במדבר, וכן שבולת שועל ושיפון הם מיני שעורין מדבריים, ונקראו כוסמין לפי שהשבולת שלהם [היא] גזוזה מענין כסום יכסמו את ראשיהם [יחזקאל מ"ד, כ'], ושבולת שועל נקרא כן לפי שדומה לזנב שועל, והכוסמין הם במלכות ארגון הרבה ראיתים שם דומין לחטים, אלא שהם יותר אדומים מהם ויותר דקים וארוכים [אמ"ה בארץ המדבר נקרא קמח אצחנאוי והשבולת ש(נ)להם אין לה זקן]. אלו המינין [ש]נעשה מהם לחם, ובאים לידי חמוץ, [והתורה אמרה לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות [דברים ט"ז, ג], דברים הבאים לידי חימוץ] עושין מהם מצה קודם שיחמיץ, ובדקו חכמים שאין שאר המינין באין לידי חמוץ אלא אלו, וכל [שאר] המינין באין לידי סרחון, ובירושלמי [חלה פ"א ה"א] מסמכי להו אקרא, דהכי גרסינן התם, ר' שמואל בר' נחמן שמע מן הדין "ושם חטה שורה ושעורה נסמן וכוסמת גבולתו", ופסוק הוא בישעיה [כ"ח, כ"ה], חטה אלו החטים, שורה שבולת שועל, ולמה נקרא שמה שורה, [מפני] שהיא עשויה כשורה, שעורה [אלו] השעורים, נסמן, זו שיפון, כוסמת, זו כוסמין, גבולתו, ע"כ גבולתו של לחם, והקשו שם ולמדין מן הקבלה, אמר ר' סימון מן מה דכתיב [שם] ויסרו למשפט (אליו) [אלקיו] יורנו, כמו שהוא דבר תורה, וזה הפסוק נסמך לפסוק ראשון, ובגמ' דילן [שם] מפקינן מקרא דמין אחר אינו יוצא בו ידי מצה כמו שכתבתי בסמוך, [ו]ר' יוחנן בן נורי דס"ל [שם] דאורז מין דגן נדחו דבריו, שהרי בפ' ערבי פסחים אמרינן [קי"ד ע"ב] בענין שני תבשילין, כגון סלקא וארוזא, ואמר רבא ש"מ לית דחש להא דר' יוחנן בן נורי דאמר אורז מן דגן, שהרי מותר לבשלו בפסח ועושין ממנו שני תבשילין, וכ"ש שמותר לבשל שאר מיני קטנית כגון פולין וזרעונים ועדשים וכיוצא בהן, דהא ליכא מאן דאמר דהוו מין דגן כמו שאמר רבי יוחנן בן נורי באורז, ואפ"ה נדחו דבריו. ויש מהצרפתים שהיו אוסרין לבשל מיני קטנית בפסח, ונתלו בזה משום דבפרק (השוכר) [הנודר מן הירק [נדרים נ"ה ע"א]] קרו מיני קטניות דמדגן, ואין לחוש לזה כלל, (שאם) [שהם] השאילו להם זה השם מפני שעושין ממנו בגורן כרי, ולא מפני זה הוו מין דגן, שכן בפרק מעשר בהמה [בכורות נ"ז ע"ב] שנינו, שלשה גר(ו)נות הם למעשר בהמה, והשאילו זה השם מגורן דגן שעושין מהם גורן בעת הקציר, וכן עושין לבהמה לעשר אותן, ולא מפני זה השם נחוש להם, שא"כ לא נאכל בשר בפסח שלא נטעה בין גורן בהמה לגורן חטים, וכן נמי לא נאסור קטנית מפני שקראוהו מדגן, וגם האוסרים מסמיכים זה לפי שעושין מהם מעשה קדרה, [ואין טעם זה נכון] שהרי האורז עושין ממנו מעשה קדרה, והזכירו בהיתר, על כן אין לחוש כלל לאיסור מיני קטנית בפסח. ואם נתערבו שאר המינין עם חטין ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון, מוכח בירושלמי במסכת חלה [פ"ג ה"ה (דפוס ווילנא י"ט ע"א)], שאם יש בהם טעם דגן יוצאין בהם בפסח משום דטעמא לא בטיל, כדאיתא בפ' התערובות [זבחים ע"ח ע"א], ומפרשי התם, שאם עשה עסה מחטין ואורז ויש בה טעם דגן, שיוצאין בה ידי חובת מצה אעפ"י שרובה מן האורז, וליכא מן החטין אפי' כדי כזית בכדי אכילת פרס, ואעפ"י שזהו טעמו ולא ממשו, הכא אזלינן בתר טעמא, ונתנו הטעם בירושלמי [חלה פ"א ה"א [א' ע"ב]], לפי שהחטין גוררין את האורז ומבטלין אותו, והוי כאלו היו רוב חטין ומעוט אורז, ופרשו התם דליתיה לדינא דגרירה אלא בחטין ואורז, אבל שאר מינין כגון שעורה והאחרים אינן גוררין אפי' אורז, וגם שאר מיני קטניות אינן נגררין אפילו בחטין, אם כן עסה שעושין מחטין ואורז וטעמ(א)[ה] טעם דגן, אעפ"י שהרוב הוא אורז יוצאין בה ידי חובת מצה, אבל שאר מיני דגן עם שאר מיני קטניות, אם ערבן ועשה מהן עסה אין הולכין בהם אחר הטעם, שאפילו טעמם טעם דגן אין יוצאין בהם עד שיהיה רוב דגן ומיעוטו אורז וקטנית, כן כתב הרמב"ן ז"ל בהלכות חלה [הלכות בכורות דף ל"א], ובעל הטורים ז"ל [יו"ד שכ"ד ס"ט, או"ח סי' תנ"ג] השוה שאר המינין לחיטין, אם נתערבו באורז שהולכין אחר הטעם, ומיהו אלו חמשת המינין של דגן מצטרפין זה עם זה, ואם עשה עסה מחטין ושעורין או כוסמין ושבולת שועל ושיפון ואכל ממנה כזית יצא, דהא אמרינן במנחות [ע"ה ע"ב], אם לקט מכולן, כלומר מאלו חמשת המינין, כזית, אם חמץ הוא ענוש כרת, ואם מצה הוא אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. וכתוב בספר הטורים [או"ח תנ"ג ס"ג] בשם רבינו פרץ ז"ל, יש נוהגין לברר החטין אחד אחד מאכילת העכברים, וי"א שאין צריך דהוי מי פירות, וכתב הוא ז"ל שאין דומה למי פירות, שהרוק מחמיץ כדתנן [ל"ט ע"ב] לא ילעוס אדם חטין ויתן על גבי מכתו, ואין להקל ע"כ, ונראה שאין לחוש לזה כלל, דחששא רחיקא היא זו לומר שתחמיץ חטה קשה במעט רוק שבפי העכבר, דאפי' לתיתא שרו בגמ' [מ' ע"א] אלא שהחמירו הגאונים ז"ל לאסרה, ועוד אפי' אם יש בה נשוכין אינן א' מאלף, ומתבטלין לכשיטחן, ואין כאן מבטלין אסור לכתחלה, שאינן טוחן כדי לבטלן ע"כ בספר הטורים, וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה [חלק א' סי' תפ"ח] וכן נהגו להקל.
היסוד השני הוא המים הטבעיים כמו מי מעיינות הנובעין ובורות ומי שיחין המתמלאים ממי הגשמים, ואם לש בהם ונזהר שלא החמיצה העיסה, יוצאין בה ידי מצה של מצוה, ואם החמיצה זהו חמץ שהזהירה עליו התורה והאוכלו חייב עליו כרת, ושאר משקין כגון מי פירות אין מחמיצין, ורש"י ז"ל סובר מה שאמרו מי פירות אין מחמיצין, הוא לומר שאין חייבין על חמוצו כרת, אבל חמץ נוקשא הוי ואסור, ואפי' מי פירות לבדם, והא ודאי לא נהירא, דבגמ' [ל"ט ע"ב, מ' ע"א] מוכח דמי פירות אין מחמיצין כלל, ומותר ללוש ביין ושמן ודבש וכן בחלב, אם אין שם מים כלל, לכתחלה, שהרי התיר לחרוך שני שבלים כאחד, ולא חיישינן למיא דנפקי מניהו, ומשום דהוו מי פירות, וראיות אחרות יש במנחות [דף נ"ז] ג"כ, שאין מי פירות מחמיצין כלל, ומותר ללוש בהם בפסח, אבל אם נתערבו במי פירות מים, אין חייבין על חמוצו כרת, וממהרין להחמיץ ג"כ אותו חמוץ העושה אותן נוקשא, על כן אמרו בגמרא [ל"ו ע"א] אין לשין העיסה ביין ושמן ודבש, ואם לש י"א תשרף מיד אם הוא חול, דביום טוב אסורה הבערה [והשרפה], לפי שאינו יכול לשמרה, וי"א תאפה מיד שיכול לשמרה, ואף לקטף העיסה אחר שנלושה במים, ביין ושמן ודבש להחליק פניה, אסור, ואעפ"י שבגמ' לא הזכירו אלא יין ושמן ודבש, ה"ה לחלב דחלב בכלל מי פירות הוא, אעפ"י שהרז"ה הלוי היה מתיר בחלב לא הסכימו עמו, זהו דעת ר"ת ז"ל דמי פירות עם מים מחמיצין, והר"י ז"ל היה מתיר ללוש במי פירות עם מים מליל ראשון ואילך, אבל לא בליל ראשון משום דהויא מצה עשירה, ואנן לחם עוני בעינן למצוה, ולא הסכימו עמו, ואסור ללוש במי פירות מעורבין במים. וחטה שנמצאת בדבש או ביין ושמן וחומץ הוא מותר, לפי שאין מי פירות מחמיצין, ויש שהיו אוסרין אם נמצאת במלח ונתלחלחה, לפי שהמלח מתולדת המים הוא, ואינו נראה דהא שרינן ותיקא והוא קמחא ומשחא ומלחא, אלמא שאין דין מלח כדין מים. וללוש במי ביצים היה מסתפק רש"י ז"ל אם הם מחמיצין לבדם, לפי שלא נזכר בגמ' עם מי פירות, ואנו רואין שהעיסה הנלושה במי ביצים היא יותר נפוחה משאר עסות, אבל ר"ת ז"ל היה נוהג בה היתר, וערב הפסח אחר ד' שעות שחמץ אסור וגם האוכל מצה בערב הפסח הוא כבועל ארוסתו בבית חמיו, היה אוכל אותה כשהיה יוצא מבית המרחץ, וכן כשחל י"ד בשבת היה אוכל אותה בסעודה שלישית. ואמרו בגמרא [ל"ט ע"ב] לא ילעוס אדם חטין ויתן על גבי מכתו מפני שהן מחמיצות, שהרוק אין דינו כמי פירות אלא כמים, וראיתי נשים חשובות כשהיו מרקדות הקמח נותנות מצנפת כנגד (פניהם) [פיהן] כדי שלא תנתז צינורא מפיהם [בתוך הקמח] בשעה שהם מדברות, ואמרינן בגמ' [מתני' ל"ט ע"ב] האשה לא תשרה המורסן ללכת לבית המרחץ לשוף את בשרה, אבל שפה היא על בשרה יבש ואעפ"י שהיא מזיעה במרחץ, מותר, שאין הזיעה מחמצת כמו הרוק.
<h2>דף לו.</h2>
הצורה המלאכותיית הוא שיהיה לחם עוני, ואם לחם עוני בעינן, א"כ לא יעשנה אלא מחטה גרועה, וקראוה בגמ' פת הדראה [ל"ו ע"ב], שהוא מלשון הדירה והכנה [שבתבואה] [פרה פ"ט מ"ב] שהם מיני תולעים, ת"ל לחם לחם ר[י]בה, אפילו כמצתו של שלמה, והריא"ף ז"ל [י' ע"ב] היה מפרש פת הדראה פת סובין שנטל הדרה ממנה, וזה הפירוש אינו נכון, דלא הוה צריך קרא למעוטי פת סובין, שהרי פטורה היא אפי' מן החלה, ואם כמצתו של שלמה היא מותרת, פירוש נקיה מכל הסובין ומורסן, אפי' ינפה אותה בהרבה נפות, א"כ למה נאמר לחם עוני פרט לחלוט ואשישה, וחלוט הוא שאחר שנלושה העסה כדרך כל לישה חולטין אותה במים רותחין קודם אפיה, ואח"כ אופין אותה, ועושין כן כדי לצחצחה כמו שעושין לפני מלכים, זה מיעטה התורה מלחם עוני, וכן לא יערבו עמה יין ושמן ודבש, אפילו ימהר לאפות אותה שלא תחמיץ, אסורה בלילה ראשונה, משום מצה עשירה, דלחם עוני בעינן, ואף ע"ג דבמנחות בעינן שתהיינה מצות, והיו בלולות בשמן, כבר אמרו בגמ' [פסחים ל"ח ע"ב] רביעית היא מתחלקת לכמה חלות שהם שלש עשרונות ושליש, ואינו מגיע חצי ביצה שמן לעשרון אחד, שהוא מדת הפסח, ובמעט שמן כזה לא מיקרי [מצה] עשירה, ומה שמיעטו [ל"ו ע"ב] מלחם עוני אשישה, הוא לחם גדול, ואמרו בגמ' [שם] א' מששה באיפה. ונראה בגמ' [ל"ז ע"א] שאין לעשות לחם עוביו טפח אם מפני לחם עוני, אם מפני חשש חמוץ, ואין ללמוד מלחם הפנים שהיה עוביו טפח והיה מצה, שאם אמרו במקום זריזין ובפת עמלה ובתנור חם ושל מתכת ובעצים יבישים, לא אמרו לכל אדם. וכן אמרו [שם] אין עושין סריקין המצויירין בפסח, מפני שהאשה שוהא עליהן ומחמצתן, ואעפ"י שיעשם בדפוס ויקבעם מהר גזרו על זה מפני זה, וכל זה לבעלי בתים שאינן זריזין, אבל לנחתומין היה אפשר להתיר אלא שגזרו על הכל בין בדפוס בין שלא בדפוס בין לבעלי בתים בין של נחתומין, וכן דעת הרא"ש ז"ל [פ"ב סט"ו] לאסור לכל בין בדפוס בין שלא בדפוס. וסריקין המצויירין שאסרו, הם שמציירין בעסה צורת חיה ועוף וכיוצא בזה, אבל מה שנהגו לקבוע חותם של מתכת בעסה כדי שלא יתחלפו המצות של [אשה] אחת במצות של אשה אחרת, או המציירין במסרק כדי שלא תתנפח העסה ותמהר להאפות, אין זה בכלל סריקין המצויירין, ויהא רגיל אדם (להתעסק) [המתעסק] בעסה בתוך הפסח ולפעמים נופל מן העסה בקרקע שיאמר בכל שעה שיהיו מבוטלים.
מצות עשה מן התורה לספר בליל הפסח בנסים ונפלאות שעשה הקב"ה לאבותינו ביציאת מצרים, שנאמר [שמות י"ג, ח'] והגדת לבנך ביום ההוא [לאמר] בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, כמו שהוא מפורש בהגדה, וזאת המצוה היא מיוחדת בליל הפסח נוספת על מצות זכירת יציאת מצרים ביום ובלילה שאומרים פרשת ויאמר שנזכרת בה יציאת מצרים. אבל זאת המצוה המיוחדת בזמן הגאולה היא להגיד אל הבנים זכר הנסים והנפלאות שנעשו לנו בזמן הגאולה, כדי שישאר הזכר לדורות כענין שנאמר [יואל א', ג'] "עליה לבניכם ספרו ובניכם לבניהם [ובניהם] לדור אחר", כדי שיגדלו הילדים וגם עד שיבה וזקנה על זאת הידיעה, כי היא עקר האמונה ומבטלת כל דעת הפילוסוף ומין ואפיקורוס מכחיש האלהות והחדוש והנבואה וידיעת האל והגמול והעונש. וזה כי מה שנעשה לאבותינו להוציאם ממצרים מתחת יד מלך עז [פנים אשר לא נשא פנים] ע"י מכות משונות על יד נביא שלוח בדבר האל, מורה כי האל הוא משגיח במעשה בני אדם לגמול טוב לטובים ולענוש לרשעים, וזהו עיקר התורה כולה, ואם הוא גומל ועונש כבר קדמה לו הידיעה בהם, וזהו כנגד האומרים עזב ה' את הארץ [יחזקאל ח', י"ב; ט', ט'], ושיהיה זה במכות יוצאות מהדרך הנהוג במנהגו של עולם כמו מכת הדם והצפרדעים ושאר המכות וכ"ש קריעת ים סוף, שתי כתות סמוכות זו לזו, האחת עוברת ביבשה והאחרת צוללת כעופרת, זה יורה כי יש אלוה מחדש העולם ומשנהו כרצונו. וזה סותר מאמיני הקדמות שאומרים כי לעולם לא נתחדש דבר אלא כך היה, וזאת הדעת נשארה לפילוסופים של יון וחברו בה ספרים, ואלו ראו קריעת ים סוף שרפו כל ספריהם, והלא אונקלוס היה בן דודו של טיטוס ונתגייר, ואמר לו דודו למה, והוא אמר לו כי קטן שבישראל יודע מה שלא ידעו גדולי חכמי אומות העולם, כי יודע מה שנברא ביום ראשון וביום שני וכו' וכן כל ששת ימי בראשית, וזה (יראה) [ילאה] בו כל מחקר אנושי, וכשראינו אנחנו או הגידו לנו אבותינו דור אחר דור הגדה מפורסמת שאי אפשר להכחישה, הרי הוא כאלו ראינו אנחנו בעינינו קריעת ים סוף [הרי] בשעה קלה ראינו חדוש העולם, ואם הוא מחודש יש לו מחדש מזהיר על יד נביאיו בתורתו ויודע ומשגיח וגומל ועונש, על כן צותה התורה להגיד זה לבנינו מנעוריהם וגם עד זקנה ושיבה לא יעזבוהו עד יגידו זרוע ה' לדור אחרון, לכל יבא גבורותיו, וזהו תועלת זאת המצוה, והיא תועלת גדולה לנפשות ולגופות בעה"ז ובעה"ב. ותקנו חכמים ז"ל שתהיה ההגדה הזאת בשעה שיש מצה ומרור מונחים בשולחן, כמו שאמרו בהגדה, בעבור זה, לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, ואמרו [פסחים ל"ו ע"א, קט"ו ע"ב] כי נקראת המצה לחם עוני, שעונים עליה דברים, פי' שעל המצה קורין ההגדה, וכן תקנו שתהיה על הכוס, ותקנו ד' כוסות על היין, ושלא יאכל עד שיסב דרך חירות, ושיעשה שנוי כדי שיתעוררו התינוקות לשאול, ושיקרא הלילא מצראה, הוא הלל שקורין בימים שגומרין בהם את ההלל, ע"כ צריך לפרוט כל אלה הדברים אחד לאחד ולפרש סדור עשייתם, שכל העושה מצוה אחת כמאמרה אינו מתבשר בשורות רעות, ואפילו גזר הקב"ה עליו גזרות רעות מתבטלין ממנו, שנאמר שומר מצוה לא ידע דבר רע, ועת ומשפט ידע לב חכם [קהלת ח', ה'], באשר דבר מלך שלטון מי יאמר לו מה תעשה [שבת ס"ג ע"א].
היסוד השני הוא המים הטבעיים כמו מי מעיינות הנובעין ובורות ומי שיחין המתמלאים ממי הגשמים, ואם לש בהם ונזהר שלא החמיצה העיסה, יוצאין בה ידי מצה של מצוה, ואם החמיצה זהו חמץ שהזהירה עליו התורה והאוכלו חייב עליו כרת, ושאר משקין כגון מי פירות אין מחמיצין, ורש"י ז"ל סובר מה שאמרו מי פירות אין מחמיצין, הוא לומר שאין חייבין על חמוצו כרת, אבל חמץ נוקשא הוי ואסור, ואפי' מי פירות לבדם, והא ודאי לא נהירא, דבגמ' [ל"ט ע"ב, מ' ע"א] מוכח דמי פירות אין מחמיצין כלל, ומותר ללוש ביין ושמן ודבש וכן בחלב, אם אין שם מים כלל, לכתחלה, שהרי התיר לחרוך שני שבלים כאחד, ולא חיישינן למיא דנפקי מניהו, ומשום דהוו מי פירות, וראיות אחרות יש במנחות [דף נ"ז] ג"כ, שאין מי פירות מחמיצין כלל, ומותר ללוש בהם בפסח, אבל אם נתערבו במי פירות מים, אין חייבין על חמוצו כרת, וממהרין להחמיץ ג"כ אותו חמוץ העושה אותן נוקשא, על כן אמרו בגמרא [ל"ו ע"א] אין לשין העיסה ביין ושמן ודבש, ואם לש י"א תשרף מיד אם הוא חול, דביום טוב אסורה הבערה [והשרפה], לפי שאינו יכול לשמרה, וי"א תאפה מיד שיכול לשמרה, ואף לקטף העיסה אחר שנלושה במים, ביין ושמן ודבש להחליק פניה, אסור, ואעפ"י שבגמ' לא הזכירו אלא יין ושמן ודבש, ה"ה לחלב דחלב בכלל מי פירות הוא, אעפ"י שהרז"ה הלוי היה מתיר בחלב לא הסכימו עמו, זהו דעת ר"ת ז"ל דמי פירות עם מים מחמיצין, והר"י ז"ל היה מתיר ללוש במי פירות עם מים מליל ראשון ואילך, אבל לא בליל ראשון משום דהויא מצה עשירה, ואנן לחם עוני בעינן למצוה, ולא הסכימו עמו, ואסור ללוש במי פירות מעורבין במים. וחטה שנמצאת בדבש או ביין ושמן וחומץ הוא מותר, לפי שאין מי פירות מחמיצין, ויש שהיו אוסרין אם נמצאת במלח ונתלחלחה, לפי שהמלח מתולדת המים הוא, ואינו נראה דהא שרינן ותיקא והוא קמחא ומשחא ומלחא, אלמא שאין דין מלח כדין מים. וללוש במי ביצים היה מסתפק רש"י ז"ל אם הם מחמיצין לבדם, לפי שלא נזכר בגמ' עם מי פירות, ואנו רואין שהעיסה הנלושה במי ביצים היא יותר נפוחה משאר עסות, אבל ר"ת ז"ל היה נוהג בה היתר, וערב הפסח אחר ד' שעות שחמץ אסור וגם האוכל מצה בערב הפסח הוא כבועל ארוסתו בבית חמיו, היה אוכל אותה כשהיה יוצא מבית המרחץ, וכן כשחל י"ד בשבת היה אוכל אותה בסעודה שלישית. ואמרו בגמרא [ל"ט ע"ב] לא ילעוס אדם חטין ויתן על גבי מכתו מפני שהן מחמיצות, שהרוק אין דינו כמי פירות אלא כמים, וראיתי נשים חשובות כשהיו מרקדות הקמח נותנות מצנפת כנגד (פניהם) [פיהן] כדי שלא תנתז צינורא מפיהם [בתוך הקמח] בשעה שהם מדברות, ואמרינן בגמ' [מתני' ל"ט ע"ב] האשה לא תשרה המורסן ללכת לבית המרחץ לשוף את בשרה, אבל שפה היא על בשרה יבש ואעפ"י שהיא מזיעה במרחץ, מותר, שאין הזיעה מחמצת כמו הרוק.
<h2>דף לז.</h2>
הצורה המלאכותיית הוא שיהיה לחם עוני, ואם לחם עוני בעינן, א"כ לא יעשנה אלא מחטה גרועה, וקראוה בגמ' פת הדראה [ל"ו ע"ב], שהוא מלשון הדירה והכנה [שבתבואה] [פרה פ"ט מ"ב] שהם מיני תולעים, ת"ל לחם לחם ר[י]בה, אפילו כמצתו של שלמה, והריא"ף ז"ל [י' ע"ב] היה מפרש פת הדראה פת סובין שנטל הדרה ממנה, וזה הפירוש אינו נכון, דלא הוה צריך קרא למעוטי פת סובין, שהרי פטורה היא אפי' מן החלה, ואם כמצתו של שלמה היא מותרת, פירוש נקיה מכל הסובין ומורסן, אפי' ינפה אותה בהרבה נפות, א"כ למה נאמר לחם עוני פרט לחלוט ואשישה, וחלוט הוא שאחר שנלושה העסה כדרך כל לישה חולטין אותה במים רותחין קודם אפיה, ואח"כ אופין אותה, ועושין כן כדי לצחצחה כמו שעושין לפני מלכים, זה מיעטה התורה מלחם עוני, וכן לא יערבו עמה יין ושמן ודבש, אפילו ימהר לאפות אותה שלא תחמיץ, אסורה בלילה ראשונה, משום מצה עשירה, דלחם עוני בעינן, ואף ע"ג דבמנחות בעינן שתהיינה מצות, והיו בלולות בשמן, כבר אמרו בגמ' [פסחים ל"ח ע"ב] רביעית היא מתחלקת לכמה חלות שהם שלש עשרונות ושליש, ואינו מגיע חצי ביצה שמן לעשרון אחד, שהוא מדת הפסח, ובמעט שמן כזה לא מיקרי [מצה] עשירה, ומה שמיעטו [ל"ו ע"ב] מלחם עוני אשישה, הוא לחם גדול, ואמרו בגמ' [שם] א' מששה באיפה. ונראה בגמ' [ל"ז ע"א] שאין לעשות לחם עוביו טפח אם מפני לחם עוני, אם מפני חשש חמוץ, ואין ללמוד מלחם הפנים שהיה עוביו טפח והיה מצה, שאם אמרו במקום זריזין ובפת עמלה ובתנור חם ושל מתכת ובעצים יבישים, לא אמרו לכל אדם. וכן אמרו [שם] אין עושין סריקין המצויירין בפסח, מפני שהאשה שוהא עליהן ומחמצתן, ואעפ"י שיעשם בדפוס ויקבעם מהר גזרו על זה מפני זה, וכל זה לבעלי בתים שאינן זריזין, אבל לנחתומין היה אפשר להתיר אלא שגזרו על הכל בין בדפוס בין שלא בדפוס בין לבעלי בתים בין של נחתומין, וכן דעת הרא"ש ז"ל [פ"ב סט"ו] לאסור לכל בין בדפוס בין שלא בדפוס. וסריקין המצויירין שאסרו, הם שמציירין בעסה צורת חיה ועוף וכיוצא בזה, אבל מה שנהגו לקבוע חותם של מתכת בעסה כדי שלא יתחלפו המצות של [אשה] אחת במצות של אשה אחרת, או המציירין במסרק כדי שלא תתנפח העסה ותמהר להאפות, אין זה בכלל סריקין המצויירין, ויהא רגיל אדם (להתעסק) [המתעסק] בעסה בתוך הפסח ולפעמים נופל מן העסה בקרקע שיאמר בכל שעה שיהיו מבוטלים.
היסוד הרביעי הוא האש, כי הוא המשלים הויית הלחם, ואמרו בגמ' [פסחים ל"ז ע"ב] אין לחם אלא האפוי בתנור שנאמר [ויקרא כ"ו, כ"ו] ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד, אבל לבשל העיסה בקדרה על גבי האור אסור, שהרי אמרו [ל"ט ע"ב כגירסת הרי"ף י"ב ע"א] אדמבשל לה אחמועי מחמע, שאין מוציא מידי חמוץ אלא אפיה בתנור אחר שמסיקין אותו וילכו הגחלים על פני כל הקרקע, וטפקא של חרס חדשה לא שנא הסיקה מבפנים או בחוץ מותר כיון שהאור שולט תחתיה אעפ"י שאין שלהבת עולה על גבה מרתח רתח והפת נאפת מיד ואינו בא לידי חמוץ, [אמ"ה מזה הטעם אני מכשיר לאופים פת בחמאה ומבשלים אחריה פת בלי חמאה לאוכלה עם בשר כיון שהאש עוברת תחתיה והסיקוה היטב, האש אכלה החלב אעפ"י שאין השלהבת עולה וכן שמעתי מפי מורי כמוהר"ר אברהם טווא ז"ל וכן עשיתי מעשה כמה פעמים]. אבל צריך להסיק תחלה בין תנור בין בוביא ואח"כ מדביק הפת, אבל להדביקו תחלה ואחר כך להסיק אסור. ויוצאין במצה נא, והיא שלא נגמר אפיתה, אם פורסין אותה ואין חוטין נמשכין ממנה, אבל אם חוטין נמשכין ממנה אסור, וכובא דארעא שחופרין חפירה בקרקע ומסיקין אותה, לחם עוני מקרי, ויוצאין בה בפסח, והגאונים ז"ל התירו להסיק המחבת תחלה, ואח"כ מדביק בה עיסה בתוך השמן, וקולא יתירה היא ולא נהגו כן, אבל חליטא אעפ"י שמתוך התלמוד [פסחים ל"ט ע"ב] נראה שמותרת, הגאונים אסרוה, והוא להרתיח המים תחלה ולתת בהם קמח או מורסן לתרנגולין, ולא התירו כן אלא לחולה מסוכן ע"פ רופאים במי השעורים, ובספר עמודי גולה [סמ"ק סי' רכ"ב בהגהות רבינו פרץ אות י"א] כתוב, כי נהגו לאפות סולת לעשות ממנו מאכל לתינוקות, וסומכין על מה שאמרו [ל"ט ע"ב] שהאפוי שבשלו אינו בא לידי חמוץ, והוא ז"ל נסתפק בזה דדילמא לא נאפה יפה הסלת, כמו שאסור בגמ' [שם] לממחי בקמחא דאבשונא שהוא קמח קליות, דשמא לא נאפו יפה, וטוב להחמיר, והתינוקות יש להם (תקוה) [תקנה] בקמח מולש בדבש בלא מים ונכון הדבר.
<h2>דף לט.</h2>
והמרור הוקש למצה שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו [במדבר ט', י"א], מה מצה באה ממינים הרבה, מן החטין ומן השעורין וכו', אף מרור ממינים הרבה חזרת עולשין תמכה חרחבינא מרור, ומה מצה ממיני צמחים ולא ממיני בעלי חיים, אף מרור ממיני צמחים ולא ממיני בעלי חיים כמרירת הדג, ומה מצה ממין זרעים ולא ממיני אילנות, אף מרור אינו ממיני אילנות (כעין) [כעץ] הלענה, אלא ממין ירקות, ומה מצה ממין מאכל הניקח בכסף [מעשר], אף מרור ממין מאכל [הניקח בכסף מעשר] ולא ממין ירקות שאינן נאכלין, וצריך שיהיו מרים, ונתנו סימן חכמים ז"ל כל ירק שיש לו שרף, והוא שכשעוקרין העלה מהקלח יוצא בו חלב, ופניו מכסיפין שאינו ירוק כמו הכרתי, הוא המרור שצותה עליו התורה, והוא החזרת, והעולשין שקורין הנדיב"י בלשון הגמ', וכן הוא בלשון קדר ובלשון רומי, ובתמכא פירש הרי"ף ז"ל [י"א ע"ב בדפי הרי"ף] שהוא אלשיל"ם בלשון ערבי ובלשון רומי ליטוג"ה רומנ"י. וחרחבינה פי' בגמ' אצוותא דדיקלא, וכתב רי"ף ז"ל יש שפירשו חנדקוק, ויש שפי' אלקרצענא, והר"ן ז"ל בפירוש ההלכות [ד"ה חזרת חסא] חלק עליו ואמר כי זאת אלקרצענא הוא שקורין אותה בלשון רומי פינוג"ו, אינו מר אבל מתוק, ונותנין אותו לח[ו]ליי החזה לרוב מתיקותו, אלו הן דבריו ז"ל, ואינן קושיא כלל כי השרשים הם משתמשים בהם הרופאים במרקחות, אבל לא העלים, ובפסח אין יוצאים אלא בעלים שהם מין ירק ואינם מתוקים, והנה בספרי הרופאים קורין אותה א"ל בקל"א א"ל יהודי"ה, פי' הירק היהודי, כי כל הירקות קורין בקו"ל, ונראה שקראוהו כן לפי שהיהודים אוכלין אותו בפסח ולא אומה אחרת, וכן קורין הכרוב בקל"א א"ל אנצר"י, פי' ירק הנוצרים, לפי שאומרים כי יש"ו הנצרי [נתלה] בקלח של כרוב. ואלו המינים מצטרפין זה לזה לענין כזית, אעפ"י שהן חלוקי הטעמים, לכלם יש מרירות, ויוצאין בהם בין לחים בין יבשים בקלח שלהן, אבל עלין דוקא לחין או כמושין מעט, ואין יוצאין בהם כבושין בחומץ ולא מבושלין ולא שלוקין שהוא יותר ממבושלים, ואעפ"י שכל אלו המינים יוצאים בהם, מצוה בחזרת אעפ"י שאינו מר כשאר המינין, ולזה קראוהו חסא [וכן] בלשון קדר החלוף חי"ת בכ"ף רפה, כסא, כי כן מנהגן להבדיל בין חי"ת לכ"ף רפה בנקודה א', ונקרא חסא דחס רחמנא עלן ופרקינן ועל כן הוא קודם, ובכל הבריתות מזכירין חזרת וכן במשנה [קי"ד ע"א] כשהזכירו סדר הקריאה אמרו הביאו לפניו חזרת, על כן הוא קודם, ואנו אוכלין מרור לזכר וימררו את חייהם, ואמר ר' [שמואל בר נחמני אמר ר'] (יוחנן) [יונתן] למה נמשלו המצרים למרור, לומר לך מה מרור זה תחלתו רך וסופו קשה שהוא מתקשה כעץ, כן המצרים תחלתן רך וסופן קשה, ואמרו בירושלמי [פ"ב ה"ה] תחלתן רך, שאמרו במיטב הארץ הושב את אחיך, וסופן קשה וימררו את חייהם.
<h2>דף לט:</h2>
דלף היורד על החטין או על הקמח, אמרי בגמרא דאי עביד טיף טיף, שיורד טפה אחר טפה אינו מחמיץ, והיה אומר הרמב"ן ז"ל, דדוקא מה שאינו שרוי במים הוא מותר, אבל מה ששרוי במים הוא אסור, דטיף טיף אינו מעכב אלא מה שהוא רחוק מהמים, אבל מה שהוא שרוי אפי' עביד טיף טיף אסור, ולא הסכימו עמו בזה, וכל זמן שהתרנגולין מנקרין במורסן אינו בא לידי חמוץ כדין דלף טורד. וכתוב בספר הטורים [סי' תס"ו], כי הרב אליעזר מגרמיזא כתב כי שק מלא קמח שנתן אצל החומה [ונתלחלח מזיעת החומה] מחמיץ, וכבר כתבתי למעלה [סי' מ"ד] בענין חטין שנמצאו בקרקע הבור דין זיעת המערה, אבל כתב הרב ז"ל שאם נפל מים על הקמח או נתלחלח [השק] ירקד הקמח והשאר מותר, והרא"ש ז"ל כתב כי קולא גדולה היא זאת לעשות כך בתוך הפסח שחמץ אסור במשהו, וכתב הלכה למעשה שיאחז בידו כל המקום המלוחלח בשק עד שיריק כל הקמח אשר בשק.
<h2>דף מ.</h2>
וחטה שנמצאת בזפק העוף לאחר שהבהבו אותו ליכא למיחש לההוא עוף כלל בהכי, דאע"ג דלענין איסורא בלוע חשיב אוכלא כדאיתא בבכורות [ז' ע"ב], דאמרינן דג טהור שבלע דג טמא אסור, אפילו הכי כל מידי דצלי סגי בקליפה, והרי איכא עור הזפק דחשיב כקליפה, וצריכין אנו לזה הטעם שבלא זה הטעם היה אסור, ולא חשבינן ליה כמעוכל, ואע"ג דגבי כלב שבלע כזית מת הוא מטמא כל שלשה ימים באהל, [ו]אמרינן [אהלות פי"א מ"ז] ובדגים ועופות כדי שתפול לאור ותשרף, זהו לענין טומאה, אבל לענין איסור לא חשיב כמעוכל כל שהוא בעינו קיים. וחטה שנמצאת בתוך מצה, יש שהיו אוסרין אותה מצה גם כל המצות שנאפו עמה, ודמו זה לחתיכת נבילה כחושה שצלו אותה עם חתיכה כשרה שמנה, דאזיל השמן ומפטם הכחוש ואח"כ אזיל הכחוש ומפטם השמן, כדאיתא בפ' כיצד צולין [ע"ו ע"ב], ואין הנדון דומה לראיה, שאין החטה ע"י אפיה מתפשט הנפלט ממנה שיאסור כל הנאפה עמו, ויש שלא היו אוסרין אפי' אותה מצה אלא משליך החטה, והנכון בכל זה הוא שאותה מצה היא אסורה והשאר מותרות, וכן כתב הרב אליעזר ממיץ ז"ל, שאם נמצאת חטה על בשר מליח או צלי או על מצה רותחת חותך מקום פעפועו לפי אומד הדעת ורבוי החמץ, ואם הוא בי"ט אחרון של פסח מותר להשהותו עד אחר הפסח כיון שהוא ספק י"ט ספק חול ע"כ, ונ"ל מדמשהינן קדרות בפסח לאחר זמן ועבדינן בהו בין במינן בין שלא במינן, דלא קניס ר' שמעון אלא כשהוא בעיניה, נראה שאפי' בי"ט ראשון אם הוא בדבר המתקיים (שני) [שמונה] ימים יניחם [עד] אחר הפסח ומותרין אחר זריקת החטה. ואם מלחו הבשר קודם הפסח ומצאו בו בתוך הפסח חטין, מותר הוא הבשר, שכיון שאיסור חמץ קודם זמן אסורו אינו אלא בששים, כיון שנתבטל קודם זמן איסורו אינו חוזר ואוסר אחר זמן איסורו, והראיה ממסכת כלאים [פ"ט מ"א], דאם נתבטל צמר רחלים עם צמר גמלים ברוב, מותר לערבו עם פשתן, ולא אמרינן דחוזר וניעור. ולענין המצה הנמצאת בה חטה שאין אוסרת אחרות הדבקות בה, יש ללמוד זה מפרק דם חטאת [זבחים צ"ז ע"א] שאמרו שם רקיק שנגע ברקיק אינו אסור כל הרקיק אלא במקום שנגע כדברי הר' אליעזר ממיץ ז"ל שכתבתי למעלה. וכן הרחת שמכניסין בה רקיקין בפורני, אם נשתמשו בה חמץ והיא בת יומא ונשתמשו בה במצה, (ו)אומרים שצריך קליפה, ונראה דבגרידה סגי שהיא פחות מקליפה, דסוף דינא כתחלת דינא שהיא עצמה נכשרת בגרידה. ותרנגולת צלויה עם אחרות ונמצאת חטה אחת באחת מהן, נראה שאותה תרנגולת אסורה, ואינה נתרת בנטילת מקום פעפועה בלבד, שהרי כשמהפכין אותה הוא מתפשט כח החטה בכל התרנגולת, אבל האחרות מותרות וכן כתב הרא"ש ז"ל. כתב הרא"ה ז"ל בפסקי נדה פ' דם הנדה, דככר של חמץ שנמצא בחבית של מים שכל המצות שלשו מאותן מים אסורות עד שיתברר מתי נפל שם, וכתוב בספר הטורים ז"ל [סי' תס"ז] מעשה שמלגו תרנגולת במים חמים ומצאו אח"כ במים גרעין של חטה, ואסרו התרנגולת דשמא היתה החטה במים קודם רתיחה והחמיצה, ובלעה התרנגולת מהמים, וכן מעשה שנמצאת חטה בקועה בכלי של מים ובשלו באותן המים, והתירו התבשיל, ולא אמרינן שנאסרו כל המים ויאסרו התבשיל, וזה תימה שכיון שהיא בקועה הרי נתחמצה לכ"ע, דהא אמרינן נתבקעו אסורות, וכיון שאסור כשנפלה במים חמין כן ראוי לאסור אם נפלה במים צוננין ונתבקעה. וחטין שנפלו לבור יש מתירין אותן מים משום דאמרינן [מתני' מ"ח ע"ב] תפח תלטוש בצונן, ונראה שהמים הצוננין מעכבין אותה מלהחמיץ, זאת הראיה הביאו, ויותר נראה ממה שאמר בן בתירא [מ"ו ע"א] תטיל לצונן, אבל כל זה אינו ענין לזה, שכל זמן שהמים עליו מעכבו מלהחמיץ, אבל לאחר שיצא מהמים הוא מחמיץ, וראיה מההיא ארבא דטבעה בחישתא ואסר רבא אפילו לזבוני לגוים שמא יחזור וימכרום לישראל [מ' ע"ב], וכן תניא בתוספתא [פ"ג ה"ד] שרה חטין ושעורין במים והחמיצו אסורות, ונראה לאסור ככר של חמץ שנפל לתוך הבור ואע"פ שהוא צונן, שהרי הסכימו דמשום חורפא דחמץ דינו כחמין, ומעשה שהגעילו (בפסח) יורה מחומצת וכששפכו המים המחומצין ירדו לבור ואסרו לשתות (ממנו) [מימיו] בפסח בשביל (שנתרבה) [שנתערבו] מימי הבור במים המחומצין, וכל זה בתוך הפסח שחמץ אסור בכל שהו, אבל קודם הפסח שאינו אוסר אלא בנותן טעם יש להקל.
וכמו שצריך שתשאר צורת המצה בעסה מתחלת לישה עד תחלת אפיה, ולהזהר שלא תבא לידי שיאור וסידוק, כן צריך שתשאר צורת המצה בחטין ובשעורים עד שעת טחינה, ולהזהר שלא יבואו לידי חשש חמוץ מפני נפילת מים עליהם, ומשום הכי אמרינן אין לותתין את השעורין, פירוש דרכן היה לרחצן במים מפני העפר והאבק שעליהם, וכן כדי שאחר טחינה ומרקדין אותן יסורו הקליפות שעליהם ותהא סולתן נקיה, וכן נוהגין העושין סלת, ולשון לתיתא [הוא] לשון ערבי נהוג בספרי הרפואה בלשון שריה מועטת כעין משיחה, ואם לתתו אותם, אם נתבקעו מחמת הלתיתה אסורות, דודאי ממהרות להחמיץ, זהו לשון הבריתא, ובגמרא [שם] פירשו דלאו דוקא נתבקעו, אלא כיון שנתפחו, ואם מניחן ע"פ הביב (יש) [הם] מתבקעות הרי הן כמבוקעות ואסורות, וי"מ ביב מלשון בוביא שהיא כלי חרס שקולין בה העסה, וכן היה גורס ר"ח, ביב של קלאין, וי"מ ביב מקום ששופכין בו שופכין, וי"א בגמ' שאינן אסורים אלא אם נתבקעו ממש, ופסק הריא"ף ז"ל לחומרא אעפ"י שלא נתבקעו אסורות כיון שאם מניחן עפ"י הביב מתבקעות, וכתב ז"ל דה"מ בעיניהו, אבל ע"י תערובת אינן אסורות אא"כ נתבקעו, ונתן הטעם כיון דספיקא היא בגמ' אי בעינן נתבקעו ממש או לא, אי איתנהו בעיניהו הוי ספיקא דאוריתא ולחומרא, אבל ע"י תערובת כיון דאיסור חמץ במשהו אינו אלא מדרבנן, אזלינן לקולא ואינן אסורות אלא אם נתבקעו ממש, ומוכח בגמ' [מ"ד ע"א] דאע"ג דאיסור חמץ בעינו הוא מדאוריתא, כיון דע"י עירוב אינו אלא מדרבנן, אזלינן בספקיו לקולא. וכתב הרא"ה ז"ל דהאי שיעורא דנתבקעו ליתיה אלא בשעורין, אבל בחטין כיון דאית בהו ציריא פי' סדק כמאן דמבוקעות דמי, והוכיח כן מפ' בתרא דע"ז [ס"ה ע"ב] גבי יין נסך שנפל בענבים דאמרינן התם ידיחם והם מותרות, ובחטי לא אמרינן הכי כיון דאית בהו ציריא כמבוקעות דמו, כלומר והיין נכנס לתוכן. והר"ן ז"ל בפירוש ההלכות חלק עליו ואמר דלענין (לתיתה) [חמץ] אינו ענין, דאדרבא חטין קילי טפי מן השעורין מפני שהם יותר קשים. ואני נ"ל כדברי הרא"ה ז"ל דסוגיא דשמעתא הכי מוכח, דהכי אמרינן בגמ', אלא הא דתניא אין לותתין את השעורים הא חטי שרי, לא מיבעיא קאמר, לא מבעיא חטין דכיון דאית בהו ציריא עיילי בהו מיא, אבל שערי דשיעי לא, קמ"ל, וזה כדברי הרא"ה ז"ל, דאע"ג דשרירן כיון דאית בהו ציריא הרי הן כמבוקעות. ובגמ' מנחות אמרינן חטין של מנחות לותתין אותן ומשמרן שלא יחמיצו, שכיון שהצריכה התורה שמור במנחות אם לא היו לותתין אותן לא היו צריכין שמור, ואמרינן התם דדוקא למנחות דכהנים זהירים הם, ובגמרא הכא היה נראה שהלתיתה היא מותרת, ואמרו מצוה ללתות כדי שיעשה שמור, ועל האוסר היו אומרין מאן דציית ליה לאבא אכיל נהמא בחופשיהו, פי' שאם אין לותתין אותן ישארו הקליפות בו, [ו]כבר אסרו הגאונים ז"ל הלתיתא לגמרי בין בחטים בין בשעורים.
הסבה השלישית והיא הסבה הפועלת, מצה של מצוה והיא כזית [מצה] שחייב אדם לאכול בפסח מדכתיב [שמות י"ב, י"ח] בערב תאכלו מצות, הכתוב קבעו חובה, צריכה שמור מדכתיב [שמות י"ב, י"ז] ושמרתם את המצות, אבל מצה של שבעה מלבד כזית זה של לילה ראשונה אינה חובה אלא רשות, שהרי כתוב אחד [שמות י"ג, ו'] אומר שבעת ימים תאכל מצות לחם עוני, וכתוב אחר [דברים ט"ז, ח'] אומר ששת ימים, למד על שביעי שאינו חובה, ומדה יש בתורה כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא, מה שביעי רשות אף ששה רשות, אלא לילה ראשונה משום דכתיב בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה. ומשום הכי אותו כזית אינו נאכל אלא ממצה המשומרת לשום מצה, וזהו שאמרו הבצקות של גוים אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה, ורש"י ז"ל [ד"ה בציקות] היה מפרש שאם לקח בצק מגוים, והכיר בו שלא בא לידי חמוץ, שאין בו שיאור וסדוק, הוא מותר למלא כריסו ממנו, ובודאי דהאי פירושא לא נהיר כלל, שהרי יש לחוש שמא ערב בו ש(י)אור כדרך שהנחתומין עושין, והנכון מה שפירש רבינו חננאל ז"ל, הבצקות של גוים שלשו אותן בפני ישראל במים שלנו, ולא ערבו בו שאור, אדם ממלא כריסו מהן אעפ"י שלא עשו בו שימור לשם מצוה, דלא בעינן שימור אלא במצה של מצוה, ע"כ ממלא אדם כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה, והיא מצה של מצוה שצריכה שימור, וזהו שכתב בעל הלכות [גדולות] ז"ל [ריש פרק כל שעה] לשה גוי חרש שוטה וקטן לא נפיק ידי חובתיה, ועבד ושפחה דלא טבלי אסור למילש מצה בלילה הראשון, אבל שאר יומי שרי, והכי חזינן לכהן צדק ע"כ. ולא דוקא כל לילה ראשון, אלא אותו כזית שאוכל באחרונה, כדאמרינן [שם] אדם ממלא כרסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה, וכ"כ כל הגאונים ז"ל שצריך ישראל להתעסק בה, וכן הגאונים עצמם היו מתעסקין בה, כדתנן [קט"ז ע"א] מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה, וכן היה נוהג הרא"ש ז"ל, שהיה משתדל בהן והוא עומד על עשייתן לזרז העוסקין בהן והיה מסייע בעריכתן. וכתב הריא"ף ז"ל [י"ב ע"א], ומבעי ליה לאיניש לנטורי קמחא דפסחא מעידן קצירה, דאמר [קרא ושמרתם את המצות [שמות י"ב, י"ז] ואמר] להו רבא להנהו דמהפכי כ[י]פי, הפיכו לשם מצה [כלומר הזהרו שלא יבוא עליהם מים], פירוש כ[י]פי עמרים, ובודאי [דלמצוה] מן המובחר הכי עדיף, וכן אנו נוהגין, אלא שאפשר שאעפ"י שלא עשה כן אלא שלקח חטין מן השוק ושמר אותן לשם מצה, יצא ידי חובתו, דבגמ' [פסחים מ' ע"א] אמרינן דשימור דלישה לא הוי שימור, אלמא דמקמי לישה הוא דבעי שמור, (אבל) [ו]אם שמר החטין קודם לישה (לא) הוי שימור, ומשמע שאם לא שמר אלא מלישה ואילך שאינו יוצא ידי מצה בכך, אלא שגאון אמר דליקח קמח מהשוק בשעת הדחק מותר, דלא מחזיקין איסורא [ויצא ידי חובתו בה], אבל לכתחלה בעינן שימור, משמע דס"ל דכי אמרי בגמרא [שם] דשימור דלישה לא הוי שימור היינו לכתחילה, ודברי הגאון ז"ל קשין בעיני, שלא מחשש חמוץ אנו מצריכין שימור אלא מגזירת הכתוב, דכתיב [שמות י"ב, י"ז] ושמרתם את המצות, אפי' היכא דליכא חשש חמוץ. (והנה) [והיה נראה] שאין להחמיר להצריך שימור אלא מעידן קצירה, אבל קודם קצירה אין להצריך שימור, שאם נפלו עליהם מים במחובר אין לחוש כלל, שאם כן לא תמצא חטים כשירים למצה של מצוה שלא נפלו עליהם מים במחובר, ומהאי טעמא אין המים מכשירין הפירות לקבל טומאה אלא כשנפלו עליהם בתלוש, אלא שמצינו בגמ' בפ' כל שעה [פסחים ל"ג ע"א], דאמרינן דלא היתה לה שעת הכושר היכי דמי, כגון דאחמיץ במחובר, וי"מ (במי) [כגון] שנפלו עליו מים במחובר ונשאר עליו משקה טופח כשנקצר, ונתפח והוציא צמח כעין הגרעינין הנשורים במים שמוציאים צמח, ואפ"ה מילתא רחיקא היא ולמילתא דלא שכיחה לא חיישינן, וסגי למיעבד נטירותא מעידן קצירה אפי' לכתחילה. הסבה הרביעית והיא התכליתיית, והוא כדי לקיים מצות בערב תאכלו מצות, והוא כזית מצה באחרונה, ואחר [כל] זאת היגיעה שאדם יגע בעשיית המצות ובהזהר מהחימוץ, הכל הוא בשביל תכלית זאת, שיאכל כזית מצה באחרונה, בזמן הזה שאין לנו פסח, ובזמן הבית בשביל אכילת כזית מבשר הפסח, וע"ז אמרו במדרש חזית [שיר השירים רבא פ"ב ס"מ [פ"ב, פסוק י"ד, סי' ז']] בפסוק השמיעני את קולך [שיר השירים ב', י"ד], (ב)[כ]זיתא דפסחא בביתא והלילא פקע לאיגרא, כלומר מפני הנאה מועטת אדם שמח ומשמיע קול בשמחה, וזה לכבוד המצוה, וזה המאמר ג"כ הזכירוהו בגמ' פסחים [פ"ה ע"ב] על ענין אחר, והוא שמותר לאכול את הפסח בשני מקומות, בבית א' בחדר ובעליה, אעפ"י שהכתוב [שמות י"ב, מ'] אומר בבית אחד יאכל, ואלו השני המאמרים אמת הם.
<h2>דף מ:</h2>
ואני נשאלתי מתלמסאן, בחטים הנאצרים בבורות אם יש לחוש להם לחמוץ מפני לחות הקרקע, אם דומה זה לההיא ארבא דטבעא בחשתא וזאת תשובתי [תשב"ץ חלק ג' סי' כ"ג], הראשונים ז"ל שאלו בחטים הנמצאים בקרקע הבורות שנתעפשו אם יש להן דין חמץ, והריא"ג ז"ל כתב בהלכותיו שם תשובת רבינו האי"י ז"ל, שיש (להם) לחוש [להם] מחמוץ אם נתבקעו, והרשב"א ז"ל [שו"ת הרשב"א חלק א' סי' ע' ובקיצור נמרץ סי' תשס"ח, שו"ת הרשב"א המיוחסות להרמב"ן סי' קס"ח] נשאל מזה אם דינו כדין חמץ שנפלה עליו מפולת שדינו כמבוער, ויהא מותר בהנאה לאחר הפסח, ודעתו היה נוטה להיתר, אלא שחשש לדברי רבינו האי"י ז"ל שהיה אוסר, אלא שמצא לו היתר ממקום אחר, שאין כאן חמץ ידוע, דשמא אין שם חטין מבוקעות, ואף אם תמצא לומר שיש שם חטין מבוקעות, שמא נפסלו מלאכול לכלב, שהדבר קרוב שאין כאן חמוץ אלא עפוש והפסד זהו לשונו ז"ל, ואעפ"י שאנו רואין שאוכלין אותו [אלו] הישמעאלים, בטלה דעתם אצל כל אדם, שאפי' הכלבים והעופות מואסים אותו, ומה שאינו ראוי לכלבים אינו מאכל אדם כלל, כדאמרינן בפ' חלון [עירובין פ"א ע"א] גבי הא דאמרינן מערבין בפת עדשים, איני והא ההוא דהוה בשני מר שמואל ושדיוה לכלבים ולא אכלוה, והכי מוכח בפרק אלו עוברין [מ"ה ע"ב], דפת שנפסלה לכלב אינה ראויה למאכל אדם, והאוכלה בטלה דעתו אצל כל אדם. ואני חושב שאין לזיעת הכותלים דין מים להחמיץ, ודין מי פירות יש להם שאינן מחמיצין, וכן נראה לי ממה ששנינו בפ' שני ממסכת מכשירין (מ"א), זיעת הבתים והבורות והשיחין והמערות טהורה [זיעת האדם טהורה], כלומר שאין לה דין מים להכשיר, ממה שכתוב וכי יותן מים על זרע, הרי שהשוו זיעת הבורות לזיעת האדם, וזיעת האדם אינה מחמצת, מדתנן [פסחים ל"ט ע"ב] אבל שפה היא על בשרה יבש, ופירשו המפרשים ז"ל דלא חיישינן לזיעה, שאין לזיעה דין מי הפה שהן מחמיצין, דתנן [שם] לא ילעוס אדם חטין ויתן על גבי מכתו, מפני שהן מחמיצין, ומי הפה ג"כ יש להם דין מים לענין הכשר זרעים, דהכי תנן (פ"ה) [פ"ו] ממסכת מכשירין [מ"ה], דתולדות המים הוו מי הפה, וכיון שמי הפה הם מחמיצין כמו שהם מכשירין, אם כן זיעת האדם שאינה מחמצת כמו שהיא אינה מכשרת, ממנה נלמוד שזיעת הבורות כמו שאינה מכשרת כך אינה מחמצת, ואעפ"י שכל זיעה אינה אלא מחמת רטיבת המים, כיון שנבלע בכותלים יצא לו מתורת מים לענין הכשר, וה"ה לענין חמוץ וא"כ אותן גרעינין הנמצאים בבורות, אין להם דין חמץ, וכל שכן לנדון שבפנינו, שהחטין שלא הגיע להם הפסד הן כשרים למצה של מצוה, אם עשו להם שמור כשאר חטין הנאצרים על גבי קרקע בשקים, ואין ביניהם הפרש ע"כ לשון תשובתי. [הג"ה, נראה דוקא בשלא נפל מים על צדדי המגורה או על פיה אע"פ שפיה סתום בעפר שהרי הרבה פעמים המגורה שואבת ממים שנופלין עליה והתבואה שואבת אותם ובזה נראה שהם מחמיצות שהרי במסכת מכשירין בפרק שני [מ"ב] שנינו הבריכה שבבית והבית מזיע מחמתה אם טמאה זיעת כל הבית שמחמת (הבית) [הבריכה] טמאה ואע"ג דגבי זיעת האדם שנו שם [שם מ"א] שתה מים טמאין והזיע זיעתו טהורה כן נראה לי, שלמה בר הרב שמעון ז"ל ה"ה].
<h2>דף מב.</h2>
היסוד השלישי הוא האויר, והוא בטבעו חם ולח, אך חומו יותר פחות מחום האש, וליחותו יותר גדול מליחות המים בטבע, אבל בהרגש לחות המים הוא יותר גדול מליחות האויר, [וזה] שבכל יסוד יש איכות אחת גוברת יותר משאר היסודות, והאש גוברת בה החום יותר, והארץ גוברת בה היובש, כי הוא מתפרד מפני היובש, והאויר והמים בכל אחד מהם גובר אחד מהאיכות, והמים גובר בהם הקרירות כשאר הליחות אל האויר, אלא שנרגש הליחות במים לרוב עובים, ואינו נרגש באויר לרוב דקותו, וכן לרוב דקותו הוא מתפעל מהרה מהיסוד הפוגע בו, כי עליונות האויר לפגישותו באש הוא יותר חם משאר חלקיו, והחלק התחתון שהוא סמוך אל היסודות הקרים הוא יותר קר, אבל הוא מתפעל מהאידים העולים מן הארץ מפני רתיחת השמש להתחמם. והחום הוא מחמיץ העיסה, על כן אסור ללוש העסה תחת השמש, ואמרו ואשה לא תלוש בחמה מפני שחום השמש מחמם העיסה, ולא תלוש במים חמין אפי' לא נתחממו באש אלא בשמש, וזה הוא חמי חמה, וכן אמרו בגמ' [ל"ו ע"א] שאין לשין בפושרין אע"ג דמנחות נלושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו, זהו במקום זריזין שהכהנים זריזין הן, ואין מתירין [כן] לכל אדם, ולא תלוש האשה במים (הנשרפים) [הגרופים] מן המוליאר, והוא כלי נחשת שנחושתו עבה, ואפי' העבירוהו מעל האור נשאר בו חמימות האש, ואם היום הוא מעונן אסור ללוש אפי' באויר שאין מכה שם ניצוץ השמש, משום דאמרינן במסכת יומא [כ"ח ע"ב], דיומא דעיבא כוליה שמשא, לפי שהענן מתחמם מכח השמש, והוא מחמם כל המקומות אפי' המקום שלא היה מכה בו ניצוץ השמש, וכן האשה לא תשב בצד התנור כשהיא לשה, שחום התנור מחמם העיסה, וכן צריכה שני כלים אם היא לשה ומקטפת, האחד שהיא לשה בו, והאחר אותו שהיא מקטפת בו, שהכלי הראשון כבר נתחממו המים ואסורה לקטף בו, אבל אם אינה מקטפת כלל, לא הצריכוה שני כלים אחד ללוש בו ואחד לצנן בו ידיה, שאין חוששין לחמום בכך. ומי תשמישו של נחתום כשהוא לש בפסח, ואחר אשר הוא לש הוא רוחץ העריבה אשר הוא לש בה, לא ישפוך אותן המים במקום אשבורן, לפי שמתעכבין שם ומתחמצין, אבל שופכין במקום מדרון, ואמרו בגמ' דדוקא אי נפישי מיא, אבל לא נפישי שופכן אפי' במקום אשבורן, ולא פירשו זה בהלכות [הרי"ף י"ב ע"ב] משום דלא בקאינן בין נפישי ללא נפישי, ובכל ענין אין שופכין אותן במקום אשבורן. ויש אוסרין לתת פלפלין בעיסה של פסח, לפי שהפלפלין מחממין העיסה, וטוב הוא ליזהר מזה, ובמסכת מנחות [כ"ג ע"ב] אמרו תבלה בקצח ובכל מיני תבלין כשרה, אלא שקרויה מצה מתובלת, ובמנחות [נ"ד ע"א] אמרו תפוח שריסקו ונתנו בעיסה דהוי חמץ נוקשא.
אמרו בגמ' אשה לא תלוש אלא במים שלנו, פי' מיא דביתו, והטעם בזה כתב רש"י ז"ל [ד"ה שלנו] לפי שימי ניסן הם ימות הגשמים, ובימות הגשמים החמה מהלכת תחת הארץ, והמעיינות הם רותחין ומחממין העיסה ויבואו לידי חמוץ, ואם מפני חום מועט כזה אנו חוששין לחמוץ, (כ"כ) [כ"ש] אם נותנים בעיסה דברים מרתיחין שיש לחוש לחמוץ, ולזה אמרו [מתני' מ' ע"ב] שאין נותנין קמח בחרוסת, הר"ן ז"ל [י"ב ע"ב] פירש כגון שיש בו מים [מפני] שהוא עשוי מפירות [ומי פירות אין מחמיצין], וכן לתוך חרדל, ואם נתן ישרף מיד, וכן מטעם זה אסור למלול את הקדרות בפסח, שהרי מערבין קמח בחומץ להעביר הזוהמא מהקדרות, ובין נותן [את] הקמח ואח"כ נותן את החומץ ובין נותן את החומץ ואחר כך נותן את הקמח, הכל אסור משום לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב, דדילמא חומץ לא מיצמת צמית ואחמועי מחמע כדאיתא בגמ' [מ' ע"ב]. והריא"ף ז"ל [י"ב ע"ב] פירש מה שאמרו בגמרא אשה לא תלוש במים הגרופים, מים שלא לנו, ופירשו המפרשים ז"ל [ר"ח ור"ן שם] שהוא מלשון נחל קישון גרפם [שופטים ה', כ"א], וטעם איסורן הוא מפני שבתנועת השאיבה נתחממו המים, ולפי זה נראה שאפי' המים הנובעין מהמעין ונגרים בצנורות כל הלילה עד השוקת אין מועיל להם הלינה שבתוך השוקת, שהרי תנועתן מחממתן, וכ"ש מימי הנהרות המגולין אסורין אם לא לנו בבית, שהרי השמש מכה בהם כל היום ומחממתן, ואם נשאבו בתחלת הלילה ולשו בהם קודם עמוד השחר, כתוב בספר עמודי גולה [סמ"ק סי' רכ"ב] שמצות ישרפו, לפי שאין לינה אלא מחצי הלילה ולמעלה שרוח צפונית מנשבת ומקררת הלילה, ויש מחמירין לשאוב קודם שקיעת החמה ושילינו כל הלילה, ובמקומותינו היו רגילות היוצאות לשאוב מים והכד על שכמם לצאת אחר שקיעת החמה מיד, וממלאות הכד ומכסות אותו בסדין נקי ומניחות אותו תחת הרקיע כל הלילה, וזה הוא טוב אם אפשר, אבל העיקר בזה הוא שישארו המים במקום קר בלילה עד שיעלה עמוד השחר, ולא יכניסום במקום חם ואח"כ ילושו בו. ואם נתערבו מים שלנו במים שלא לנו, עמודי גולה [סמ"ק סוף סי' קכ"ב] אומרים שהם בטלים חד בתרי, ואמרו בגמ' עברה ולשה מהו, ואסיקנא אסור, ופירש רבינו שלמה ז"ל משום קנסא שעברה על דברי חכמים, לפי זה דוקא אם עברה במזיד, אבל בשוגג לא קנסינן לה, וי"א דה"ה בשוגג, שהרי מצינו לשון עבר ועשה בשוגג, ומ"מ הא דאמרינן עברה ולשה אסור הוא על אין לשין בחמין ובחמי חמה, ועל הני אסיקנא אסור, וכן על מים הגרופים שלדברי רש"י ז"ל הם המים הגרופים מהמוליאר, ואין זכר בזה למים שלא לנו, ולפי זה אין לנו לאסור אם עברה ולשה במים שלא לנו, אבל לדברי הריא"ף ז"ל שפי' המים הגרופים מים שנשאבו בו ביום, אם עברה ולשה בהם אסור. וי"א שאין אסור מים שלא לנו אלא למצה של מצוה, אבל למצה שאינה של מצוה מותר, ולא נראה כן, שלא מחמת שמור נאסרו אלא מחשש חמוץ, ונראה שהשואבין מים מהשיחין צריכין לינה חוץ מהשיחין, שהשיחין יש בהם חמום.
אלו עוברין בפסח, פירוש מתבערין בפסח, והם ארבעה מיני מדינה ושלשה מיני אומניות, וארבעה מיני מדינה הם בבל ומדי ואדום ומצרי[ם], ושלשה מיני אומניות הם צבעים וטבחים וסופרים, כל אלו המינין אסור לקיימן בפסח, לפי שבמיני מדינה יש חמץ דגן גמור על ידי תערובת, ובמיני אומניות יש חמץ שאינו גמור אלא רע, וקורין אותו חמץ נוקשא בלא תערובת, ור' אלעזר מוסיף תכשיטי נשים שהוא חמץ נוקשא ע"י תערובת, ולא קיימא לן כותיה ואינו מתבער, וכותח הבבלי הוא מתבער, משום שהוא עשוי מנסיובי דחלבא ומלחא, וקומניתא דאומא שהוא עפושא של פת שמתעפש לאחר זמן בתוך הכותח, וחומץ האדומי הוא מתבער מפני שיינן הוא חזק, ומערבין בו שעורים כדי להחמיצו, וכן שכר המדי שנותנין בו (חומץ) [שעורים] ומים, זיתום המצרי הוא תלתא שערי ותלתא מלחא ותלתא קורטמא, הוא כרכום שקורין זאפרן, (וכיון) [וכגון] שיש בהם [מים] כמו שאמרו בירושלמי [פ"ג ה"א], וכלהו ע"י מוי, הם חמוץ גמור ע"י תערובת. ושלשה מיני אומניות הם, זומא של צבעים הוא מיא דח[י]זרא, פירוש מים של סובין שעושין הצבעין, ועמילן של טבחים, הוא פת של תבואה שלא הביאה שליש, ונותנין אותו עפ"י הקדרה לשאוב הזוהמא, וקול"א של סופרים עושין אותו מקמח, והסופרים מדבקין בו ניירותיהן. כל אלו השבעה מינין אסור לקימן בפסח, והאוכלן אין בהם כרת, שאין כרת בתערובת חמץ אלא אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס, אבל בפחות מכאן אין בו כרת, ומיני מדינה שהן חמץ דגן גמור על ידי תערובת, אין בהן כזית בכדי אכילת פרס, וכותח הבבלי אעפ"י שיש בו כזית בכדי אכילת פרס, אין בו כרת לפי שאין באכילתו כזית בכדי אכילת פרס, שאין אוכלין אלא מעט מעט דרך טבול, על כן כלל התנא כותח עם האחרים, לומר שאין בו כרת, ורבנן [מ"ג ע"א] סבירא להו שאין באלו השבעה מינין לאו ללקות עליו, ואמרי דעל חמץ דגן גמור, ענוש כרת, ועל ערובו בלא כלום, וכ"ש בנוקשא בעיניה, דטפי חמיר חמץ דגן גמור על ידי תערובת מנוקשא בעיניה, כדמפרש בגמ' [שם], ואם על תערובת חמץ דגן גמור ליכא לאו, כ"ש נוקשא בעיניה, ובחמץ דגן גמור ע"י תערובת, אם לא נתבטל איכא איסורא דאורייתא, דחצי שיעור אסור מן התורה, כדאיתא בפ' יום הכפורים [יומא ע"ד ע"א], אבל נוקשא בעיניה כיון דלית ביה לאו, לא מתסר מדאורייתא כלל, אבל מדרבנן מתסר, [ו]מוכח בגמרא דנוקשא בעיניה אע"ג דמדאורייתא לא מתסר, מדרבנן מתסר, מדאמרינן [מתניתין פסחים מ"ח ע"ב] ש[י]אור ישרף והאוכלו פטור, משמע דנוקשא בעיניה אסור, דש[י]אור נוקשא בעיניה הוא, שהוא חמץ רע, כיון שהתחיל להתחמץ, ולא נגמר חמוצו, ובגמרא [פסחים מ"ג ע"א] מוכח דכי היכי דבנוקשא בעיניה ליכא לאו, הוא הדין דבחמץ דגן גמור ע"י תערובת ליכא לאו, אלא איסורא דרבנן, זו היא שטת הריא"ף [י"ג ע"א], וקיים דבריו הרמב"ן ז"ל. והרב בעל המאור ז"ל פסק, דבחמץ דגן גמור ע"י תערובת ובנוקשא בעיניה איכא לאו, והאוכלו לוקה מן התורה. וכל תערובת חמץ אם יש בו טעם, אסור מן התורה דטעמא לא בטיל, וטעם כעקר, ומ"מ אעפ"י שהן אסורין באכילה, אם לא ביערן אינו עובר עליהן בבל יראה ובל ימצא, שלא כדברי רש"י ז"ל שפירש אלו עוברין בפסח עוברין עליהם בבל יראה ובל ימצא, שאפילו לאסור אכילה איצטריך בהני רבויא דקרא, ובל יראה ובל ימצא מנא לן, דבשלמא חמץ דגן גמור ע"י תערובת, כיון שלא נתבטל, איכא למימר ממילא אית להו שעובר עליו בבל יראה ובל ימצא, ורבויא דקרא לא אצטריך אלא ללקות עליהן בכזית, ושיהא היתר מצטרף לאסור, אבל הני דהוו נוקשא בעיניה, דלא מתסר כלל מדאורייתא, אי לאו רבויא דקרא לעבור עליהן בבל יראה ובל ימצא, מנלן, מיהו אע"ג דאינו עובר עליהן בבל יראה ובל ימצא, צריכין ביעור מדרבנן, שהרי שנינו [פסחים מ"ח ע"ב] ש[י]אור ישרף, והוא נוקשא בעיניה, ונראה שאם השהה אותן בפסח ולא בערן, דלא מתסרי בהנאה לאחר הפסח.
וכתבו הראשונים ז"ל שכל דבר המעמיד חשוב כאלו הוא בעיניה, אם כן המעמיד גבינה בשכר של שעורים הם אסורים בפסח. והתריאקה שמערבין בה חמץ, אעפ"י שמותר לקיימה, שאין צורת חמץ נכרת בה, אפילו הכי אסור לאכלה עד לאחר הפסח, וכן כתב הרמב"ם ז"ל [חמץ ומצה פ"ד הי"ב], וכתב עוד [שם הי"א], בגדים שכבסו אותן בחלב חטה, וכן ניירות שמדבקין אותן בחמץ, וכן כל כיוצא בזה, מותר לקיימן בפסח, וכן כרים וכסתות שטחין אותן במי סובין, שאין צריך לבער, שאין שם אוכל עליו, שמאוס הוא ואינו ראוי לכלבים, ובירושלמי [פ"ב ה"ב] אמרו, אמר רב הונא הטח ביתו בבצק חייב לבער, ואע"ג דאמר ר' שמעון [בן אלעזר] [פסחים מ"ה ע"ב] כיפת שאור שייחדה לישיבה וטחה בטיט בטלה, ההיא בכיפת מיאוס היא, ואם יש סדקין [ש]דבקום בבצק, ואינו יכול לחטט אחריהם, יטיחם (בסיד) [בטיט], ואלמור"י שעושין קודם הפסח מפת שרוף, אסור לאוכלו אחר הפסח. [אמ"ה יש מור"י אחר וזה תוכן עשייתו יקח חטה ושעורה ומלח חלקים שוין ולשין אותן ושמין אותן חלות קטנות ומניחין אותם בשמש ארבעים יום אחר כך ממחין אותו במים וממחין אותו בכף כל יום ויום עשרים יום ויום עשרים (יום) אחרים אחר כך מסננין אותו על ידי מ(צ)[ס]ננת ואותם המים היוצאים מהם נקראים מור"י ונותנין אותו בתבשיל ואני אסרתי אותו בהיותי בבסכרה ע"כ].
<h2>דף מה.</h2>
שני חצאי זיתים בצק שהן בערבה, וחוט של בצק ביניהם, רואין כל שאלו ינטל החוט והן ניטלין צריך לבער, דחשיבי כזית במקום אחד, וכזית חמץ עובר עליו משום בל יראה ובל ימצא, ומשום הכי צריך לבער, ודוקא בערבה, אבל בבית אפי' אם אין נטלין ע"י חוט חשיבי במקום אחד, לפי שע"י כבוד מתחברין, ושני בתים זה בפנים זה, וכחצי זית בכל אחד, או חצי זית בבית וחצי זית בעליה, או באכסדרה שלפני הבית, איבעיא להו בגמ' [פסחים מ"ה ע"ב] אי חשיבי במקום אחד, ולא אפשיטא, וכתב הרב בעל העטור ז"ל, דמבטלן, וכיון דמבטלו דמדאורייתא סגי בבטול לענין הבדיקה, הוא מדרבנן, והויא ספקא דרבנן ולקולא וכן דעת הרא"ש ז"ל [פ"ג ס"ב]. בצק שבסדקי ערבה, אם יש כזית במקום אחד חייב לבער, פחות מיכן בטל במיעוטו, ובגמרא איכא [תרי] לישני, דלחד לישנא, כזית חייב לבער דוקא במקום שאינו עשוי לחזק, אבל במקום שהוא עשוי לחזק אפילו כזית אינו חייב לבער, ופחות מכזית אפי' במקום שאינו עשוי לחזק אינו חייב לבער, וללישנא אחרינא הא דפחות מכזית בטל דווקא במקום העשוי לחזק, אבל במקום שאינו עשוי לחזק חייב לבער, וכזית אפילו במקום העשוי לחזק חייב לבער, ונתחלפו הפירושים בזה מהו מקום העשוי לחזק, ואי פסקינן לקולא בהני לישני או לחומרא, ולא נהגו הדרשנים ברגל לדרוש בצבור דקדוקי דברים אלו, לפי שישראל קדושים הם וגוררין כל חמץ, אפילו כל שהוא, ואפילו הדבק בכותלים, וכל זה אינו אלא בערבה שאין לשין בה, אבל אם לשין בה בפסח, צריך לגרדה ולהגעילה, ואם היא של עץ וא"א לגרד יפה, שאפי' נשאר כזית מעט כאן ומעט כאן, הכלי מצ(ט)רפן כאלו הוא במקום אחד, וצריך ליתנם במתנה לגוי עד לאחר הפסח, או לטוחן בטיט, ואם הם שטיח של עור יגיעלנו.
<h2>דף מה:</h2>
הפת שע[י]פשה ונפסלה מלאכול לאדם, שמפני עפושה אינה ראויה לאכילת אדם, אם היא ראויה לכלב נשרפת בפסח, אע"ג דקיל"ן דנבלה אינה אסורה אלא אם לא נסרחה, ואם נסרחה ואינה ראויה לגר אינה אסורה, שאני הכא לפי שעדיין היא ראויה לחמץ בה עסות אחרות, וכיון שראויה לחמץ בה עסות אחרות, אעפ"י שאינה ראויה לאכילה, היא מתבערת, שהרי אמרו שאור ישרף, ואינו ראוי לאכילת אדם, כיון שראוי לחמץ בו עסות אחרות הוא מתבער בפסח, והכי איתא במכילתא [פרשת בא י"ב, י"ט (פרשה י' אות ס"ט)]. מלוגמא שנסרחה קודם הפסח, אין חייב לבער, כדין חרכו קודם זמנו שמותר בהנאתו לאחר זמנו, אבל אם נסרחה בפסח, אם נתחמצה ולבסוף נסרחה חייב לבער, [שכיון שחל עליה אסורא חייב לבער, אבל נסרחה ולבסוף החמיצה אינו חייב לבער] דהוה ליה כחרכו קודם זמנו, שמותר בהנאתו לאחר זמנו, והכי איתא בירושלמי [פ"ב ה"ו].
ערבת העבדנין שנותנין לתוכה קמח, תוך שלשה ימים לפסח צריך לבער, שעדין לא נתקלקל מפני ריח הערבה, והוא חמץ גמור, קודם שלשה ימים לפסח, אינו צריך לבער, שכבר נתקלקל ואינו ראוי לכלב, ור' נתן אומר שזה הוא אם לא נתן לתוכה עורות, אבל אם נתן לתוכה עורות אפילו שעה אחת קודם לפסח, אינו צריך לבער שהעורות מקלקלין אותו מיד.
<h2>דף מח.</h2>
ולענין שיעור העסה שיכולה האשה להתעסק בה לבדה ולא יבא לידי חמוץ, אמר רב בפ' אלו עוברין, קבא מלוגנאה לפסח(ה)[א], פירוש (רש"י) קב של אותו מקום, ויש מפרשים קב של חוני המעגל שהוא תקנו על אותו שיעור, וכן לחלה, ומשיעור חלה נלמוד לענין הפסח, כי שיעור חלה הוא כמו מזונו של אדם ביום אחד, שהוא עשירית האיפה, ואמרו בפרק אין משתתפין [עירובין פ"ג ע"ב], שהאוכל בשיעור הזה הוא בריא ומבורך, פחות משיעור זה הוא מקולקל במעיו, יותר משיעור זה הוא רעבתן, פירוש חולי בולמוס יש לו, וכיון שהתורה שערה שזהו מזונו של אדם בינוני ליום אחד, כבר העידה כי אשה אחת יכולה להתעסק בו ולא יבא לידי חמוץ, וזה השיעור הוא ארבעים ושלש ביצים וחומש ביצה, כי התורה אמרה "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה", כלומר כדי עסתכם הוא שיעור לחיוב חלה, ועסתכם היא עומר לגלגלת, והעומר הוא עשירית האיפה, והאיפה היא שלש סאים, כי כן תרגם אנקלוס [במדבר כ"ח, ה'] חד מן עשרה בתלת סאין, ומקראות מפורשים הם ביחזקאל [מ"ה, י"א והלאה], שהאיפה והבת הם שלש סאין, אלא שהאחד בלח והאחד ביבש, והסאה ששת קבין, נמצא האיפה שמנה עשר קבין, והקב ארבעה לוגין, נמצא האיפה שבעים ושנים לוגין, ועשירית האיפה שהוא העומר ז' לוגין וחומש לוג, ושבעה לוגין הם ארבעים ושנים ביצים, כי לוג ששה ביצים, וחומש לוג הוא ביצה וחומש ביצה, נמצא העומר מ"ג ביצים וחומש ביצה לחיוב חלה, והסימן חל"ה, והוא שיעור לעסת הפסח, ומה שאמרו [פסחים מ"ח ע"ב, חלה פ"ב מ"ו] חמשת רבעים קמח חייבים בחלה, והם רבעי קב שהם חמשת לוגין, כי הקב ארבעה לוגין, זה הוא אחר שבאו לצפורי והוסיפו על המדות שתות אחר שבאו לירושלים [ו]הוסיפו על המדות שבמדבר שתות, שהוא שתות מלבר, והוא חומשא מלגו, ומדת המדבר היתה שבעת לוגין וחומש לוג, כל לוג ששה ביצים, וכשבאו מהמדבר לירושלים והגדילו המדות, חזרו שבעה לוגין וחומש לוג, כל לוג ששה ביצים — ששה לוגין, וכשבאו לצפורי והגדילו המדות, עשו מששה לוגים ירושלמיים חמשה לוגים צפוריים, וזה הוא ששנינו חמשת רבעים קמח ועוד חייבין בחלה, והם רבעי [קב] צפוריים אחר שהוסיפו שתות על שתות, ואינם אלא ממדות המדבר ארבעים ושלש ביצים וחומש ביצה, ומה שאמרו חמשת רבעים קמח ועוד, והלא החשבון מכוון הוא בלא תוספת, היה אומר ר"ת ז"ל [מ"ח ע"ב תוד"ה חמשת, ר"ן שם] כי אותו ועוד הוא שיעור חלה — שצריך שישאר בעסה אחר שתטול החלה, חמשת רבעים, וכיצד ישער הכלי בביצים, דבר זה למדנו מתוספתא דנזיר פרק נזיר שאכל [תוספתא נזיר פ"ד ה"א], דקתני וכולן מצטרפין לכזית וכו', כיצד יעשה, מביא כוס ומביא זית אגורי ונותן לתוכו ושופע, אם שוה כיוצא בו חייב, ע"כ, וכתבה רש"י ז"ל בפירוש פסחים פרק אלו עוברין [מ"ד ע"ב ד"ה דילמא מיין לחודיה] ובפ' כל הבשר [חולין ק"ח ע"ב ד"ה חצי], ללמוד ממנה לשער בכל מקום, והרמב"ם ז"ל [חמץ ומצה פ"ה הי"ב] כתב שהשיעור הוא כגוף הביצה הבינונית לא כמשקלה, ובספר הטורים [סי' תנ"ו] כתוב, ימלא כלי מים ויתן אותו לתוך כלי ריקן, ויכניס לתוכו מ"ג ביצים בנחת אחת לאחת, והמים היוצאים כלי המחזיק אותן המים הוא שיעור המדה, או ימלא כלי מים ויערה המים ממנו לכלי אחר, ואח"כ יתנו בו מ"ג ביצים ויחזיר בו המים שהערה ממנו, והמים שיותרו מהמדה הם הם המדה, וזה יותר טוב שלא יוכלו לכוין בנתינת הביצים לתוכו כשהוא מלא, עד כאן דבריו. ואני תמה מהמודדים בביצים שלנו, לפי שאין כל המקומות שוין בביצים, שיש מקומות שביצי התרנגולת גסות כארצות אדום, ויש מקומות שהביצים דקות כארצות ישמעאל, ויש ביצה גדולה מביצה, וכבר פירשו המפרשים [ר"ן חולין ל"ה ע"א מדפי הרי"ף בשם הרמב"ן] כי מה שאמרו [חולין צ"ח ע"א] כל איסורין שבתורה בששים, וביצים [בששים] אסורות, באחד וששים מותרות, שהטעם הוא לפי שיש ביצים דקות, ויש ביצים גסות, ושמא זאת האסורה היא גסה וצריכה ששים ואחת לבטלה, על כן היותר טוב לשער זה באצבעות. ונלמוד זה משיעור רביעית של תורה שהוא אצבעים על אצבעים ברום אצבעים וחצי אצבע וחומש אצבע, ויצא זה ממסורת רבותינו ז"ל [פסחים ק"ט ע"ב] דאמה על אמה ברום שלש אמות הוא שיעור מקוה, שהם ארבעים סאה, ויצא זה החשבון כי האמה בת ששה טפחים, א"כ שלש אמות גובה המקוה הם י"ח טפחים, וכל טפח יש בו ארבע אצבעות בגודל, וכל אצבע נחלק לחמש חומשי אצבע, א"כ בכל טפח יש עשרים חומשים, כשנטול מהרום שהם י"ח טפחים אחד מעשרים, יהיו י"ח חומשי אצבע, כשנגרע מהם רביע ישארו י"ג חומשים וחצי חומש, שהם אצבעים וחצי אצבע וחומש אצבע, וכשנעשה כן מהמים שהם ארבעים סאה, וגרענו אחד מעשרים שהם סאתים, וחסרנו מהם הרביע, יהיה סאה ומחצה שהם תשעת קבים שהם ל"ו לוג, כי הסאה ששה קבים, [ו]קב ארבעה לוגים, נמצא כלי שהוא אמה על אמה ברום אצבעים על אצבעים וחצי אצבע [וחומש אצבע], מחזיק ל"ו לוגים, ואמה על אמה הם ל"ו טפחים, כי האמה בת ששה טפחים, א"כ כלי שהוא טפח על טפח של ד' אצבעות, ברום אצבעים על אצבעים וחצי אצבע וחומש אצבע, הוא מחזיק לוג, וכלי שהוא ארבעה אצבעות על אצבעים הוא מחזיק חצי לוג, וכלי שהוא אצבעים על אצבעים ברום אצבעים וחצי אצבע וחומש אצבע הוא רביעית של תורה כקבלת רז"ל, ובו משערין לכוס של ברכה שצריך שיהיה מחזיק רביעית. וכתב הר"ן ז"ל בפי' ההלכות בפ' ערבי פסחים [כ"ג ע"א בדפי הרי"ף] זה לשונו, ומאחר שלמדנו שטפח על טפח ברום אצבעים וחצי אצבע וחומש אצבע מחזיק לוג שהוא רובע הקב, למדנו שחמשת רבעים קמח שחייבין בחלה שעורן חמשה טפחים בתשבורת, והם הכלי שארכו שני טפחים וחצי ורחבו טפחיים, ששני טפחים על שני טפחים הם ארבע טפחים בתשבורת, וחצי טפח על חצי טפח הוא טפח שלם, נמצאו חמשה טפחים, ויהיה רום הכלי אצבעים וחצי אצבע וחומש אצבע ע"כ, וזהו שגגה היא, שחמשת רבעים קמח אינם לוגי המדבר אלא אחר שהוסיפו שתות בירושלים, ושתות על שתות בצפורי, שהם שבעה לוגין וחומש לוג כמו שפירשתי למעלה, כי חמשה לוגין קטנים אינם אלא ל' ביצים, וצריך מ"ג ביצים וחומש ביצה, ושיעור הכלי כמו ששיער הרמב"ם ז"ל בהלכות חלה [ביכורים פ"ו ה"ט], הוא בתשבורת שי"א אצבעות בקרוב, והסימן יש"א ברכה מאת ה' [תהלים כ"ד, ה'], וכן אי"ש מדה [דה"א, י"א, כ"ג; א', כ', ו], וזאת המדה שלו אינה אלא רי"ו אצבעות. ואחר שלמדונו רז"ל, שכלי שהוא אצבעים על אצבעים ברום אצבעים וחצי אצבע וחומש אצבע, שהן בתשבורת עשר אצבעות וארבע חומשי אצבע, הוא מחזיק רביעית שהוא ביצה ומחצה, נמצא שכלי שיש בו שבע אצבעות פחות שני תשיעי אצבע, וכן רוחבו וכן רומו, הוא מחזיק מ"ג ביצים וחומש ביצה [רמב"ם בכורים פ"ו הט"ו; יו"ד שכ"ד ס"א בהג"ה], והאצבע הוא כאורך שתי שעורות, כמו שפירש הרמב"ם ז"ל בהלכות ס"ת [פ"ט ה"ט]. וכתב הרב ר' יונה ז"ל והיכא שלש יותר מזה השיעור חכמי צרפת היו אוסרין אותו, ונראה לי להתיר, ומיהו לדעת הגאונים ז"ל שכתבו שלכתחלה אין להניח העסה אפי' רגע אחד בלא עסק, א"כ לכתחלה אין ללוש יותר מזה השיעור ע"כ, ולזה הסכים הרא"ש ז"ל, ואני אומר שעכשיו שנהגו שהאשה מתחלת ללוש ולגלגל ונותנת העריבה לקטף לאחרים, ולהשלים הסריקין והאפיה לזה אחר זה, כיון שאין ביד האחת יותר מהמדה, והפורני היא גדולה אין לחוש ללוש כן הרבה מדות אחת אחר אחת, וכן נהגו. ויש מדקדקין שצריך למלא[ו]ת המדה בנחת ואפי' דרך רקוד, ולא שימלאו חפניהם קמח ויתנו במדה, כדי שלא להרבות המדה בדוחק החפינה, ואני אומר לא נתנה תורה למלאכי השרת, אלא ימלאו כדרך כל מלוי המדות בחופניהם, וכן היו עושים הלוקטים המן בתוך העומר, שנאמר וימודו בעומר, ומשם למדנו שיעור קבא לפסחא, אבל צריך שתהיה המדה מחוקה לא גדושה, כי הגודש מוסיף על המדה, וכבר אמרו בערובין [י"ד ע"ב] גודשא תלתא הוי, ולמדו זה מים שעשה שלמה, מקרא א' אומר אלפים בת יכיל, ומקרא אחר אומר שלשת אלפים בת יכיל, ותקנו ז"ל בזה שהוא מפני הגודש, ולמדו מזה גודשא תלתא הוי, ובודאי שאינו כן בכל הכלים, אלא באותו ים [שעשה שלמה] שהיה רחבו עשר אמות ורומו חמש אמות, ואם היה רומו יותר לא [יהיה] הגודש תלתא, ואם היה רומו פחות היה הגודש יותר מתלתא, כי כיון שהרוחב הוא אחד הגודש הוא שוה בהם, ושיעור מה שהוא מכיל הכלי אינו שוה בקצר ובארוך, ומ"מ למדנו שהגודש מוסיף על המדה, על כן המודדים מדת הפסח צריכין למחוק אותה ולא ימדדו בגודש, והר"מ ז"ל [עירובין פ"א הי"ב] כתב כי שיעור הרביעית הוא משקל י"ז דינרי זהב וחצי מהמים בקירוב, והם שתי אוקיות וחצי אוקיא בקירוב, ויראה [מדבריו] כי משקל הלוג הוא שבעים דינרי זהב, שהם משקל עשרה אוקיות בקירוב לפי משקל דינרי זהב.
מדת הפסח היא חייבת בחלה, והלש קודם הפסח צריך ליטול מהעסה חלתה, וכן מכל מדה ומדה, ואם שכח ולא הפריש מן העסה יתנם בסל והסל מצרפן לחלה, וכתוב בספר עמודי גולה שאם פירש על כל הככרות סדין שהוא מצרפן לחלה, וראיתי בספר הטורים [סי' תנ"ז] שזה הוא קודם אפיה, אבל לאחר אפיה אפי' צירוף הסל אינו צריך, ונראה שטעמו הוא לפי שהתנור מצרפן לחלה, ואמרו בגמרא [פסחים מ"ח ע"ב] ויקרב כל הככרות יחד אפילו כעכין ויטול מאחד על כלם, ויברך בא"י אמ"ה אקב"ו להפריש תרומה [ויאמר הרי זו תרומה]. וחלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש ובלבד שישאר קצת כדי ליטול מן המוקף, והלש בפסח לא ימדוד המדה לעשות ממנה חלה אם הוא י"ט, ובחול המועד ימדוד, ואם יש (בהן) [כאן] כהן קטן שלא ראה קרי, או גדול שטבל לקריו, מפריש חלה ונותנה לו אעפ"י שהיא טמאה, שהרי אין לנו הזאה וכולנו טמאי מתים אנו, [ש]אין תרומת ח"ל אסורה אלא למי שטומאה יוצאה מגופו. [ואם] אין שם כהן ישרפנו, ואם הוא י"ט א"א לשרפה שאין שורפין קדשים בי"ט, ולאפותה א"א שאין מתירין [מלאכת] אוכל נפש אלא למי שאפשר לו לאכול אותו, א"כ לא יקרא לה שם עד שתאפה, ואחר אפיה ישרפנה לאחר י"ט, ואם שכח וקרא לה שם יטילנה לתוך מים צוננין עד הלילה וישרפנה, שאין זה חמץ של גבוה הואיל ואי בעי מתשיל עליה, וכתוב בספר עמודי גולה [סמ"ק סי' רי"ט והגהות רבינו פרץ שם] כי ר' נתנאל ז"ל היה מקפיד על (עסה) [מצה הנילושה] במי ביצים אם יש בה שיעור חלה מה יעשו בחלתה, שכיון שלא הוכשרה במים שאין מי ביצים מכשירין לקבל טומאה, א"כ מה יעשו בחלתה, לשורפה א"א כיון שהיא טהורה, ולאוכלה כהן א"א כיון שאין אנו טהורין, ומיהו יכול ליתנה לכהן קטן שאין חלת ח"ל אסורה אלא למי שטומאה יוצא[ה] מגופו, ובבכורות [כ"ז ע"א] אמרו רבה הוה מבטיל לה ברוב ואוכלה בימי טומאתו, וא"כ האופה בי"ט של פסח יכול לקרוא [לה] שם לחלה ולבטלה ברוב, אבל הריא"ף ז"ל [י"ד ע"ב] לא הזכיר תקנה זו, וכתב הרמב"ן ז"ל שלא הותר לבטלה ברוב לכתחלה, אלא שאם נתערבה בחולין ואין שם רוב היה מוסיף עליהם עד שירבה החולין עליה ותהא בטלה ברוב, והנשים נהגו ללוש בתוך הפסח בי"ט פחות מכשיעור, וכדאמרינן [פסחים מ"ח ע"ב] נשי דידן נהגו למילש קפיזא קפיזא, פי' פחות מכשיעור, וטוב הוא זה.
<h2>דף מח:</h2>
הצורה המיניית למצה המבדיל אותה מהחמץ, היא עסה מחמשת המינין הבאים לידי חמוץ ונלושה במים הטבעיים, אבל עסה משאר המינים כגון א[ו]רז וקטניות, וכן עסה מחמת המינים הנלושה בשאר משקין, אינה קרויה מצה כלל, וכבר בארנו זה לענין אסור חמץ, ודברינו בכאן אינם אלא לענין חיוב מצה של מצוה וצורתה העצמיית שתשאר בתחלת לישתה ולא תשתנה מטבעה הראשון, מפני השהייה בין לישה לאפייה, וטבעה הראשון הוא שיהיה לה לטישות וזוהר ודביקות בעצמה, כי כן טבע הדברים הלחים כשיתחדש להם עובי להיות להם לטישות וזוהר נוטה ללובן, כמו המים המעורבים בשמן כשהם מתעבים על ידי נענוע הם מלבינים, וכשהקיף האויר באלו הדברים ומרתיחם חום נכרי, הם משחירים, כמו שכבת זרע שכשהיא בתחילת יציאתה בעוביה הטבעי היא לבנה, וכשהקיף בה האויר ונכנס בה חום נכרי היא משחרת כמו שזכרו חכמי הטבע. וכן העסה כשיש שהייה בין לישתה לאפייתה הוא מרתיחה ומתחלת להשתנות מלטישותה וזהירותה, ולזה אסרו ללוש בפושרין, ע"כ תחלת החמוץ הוא כל שהכסיפו פניה כאדם שעמדו שערותיו והכסיפו פניו, וזהו תחלת החמוץ ונקרא ש[י]אור, וכשהוא משתהה יותר, העסה מתחממת והיא נעשית סדקין סדקין וזה נקרא סדוק, מהם כקרני החגבים דקים ואח"כ מתרחבים ומתדבקים אלו עם אלו, ובגמרא סוף פ' אלו עוברין, פליגי ר' מאיר ור' יהודה לענין איסור או חיוב כרת, ומייתו לה בגמרא פ"ק דחולין [כ"ג ע"ב] ובמנחות [נ"ג ע"א] פרק כל המנחות באות מצה, אבל לענין חיוב מצה של מצוה ממהרין כל מה שאפשר בין לישה לאפיה, קודם שיתחיל בה הכספת פנים, ולזה אמרו בפרק כל שעה [מ"ה ע"א], לא תגביה את ידה מהתנור עד שתגמור כל הפת, כדי שלא תתעסק בדברים אחרים ויבא לידי שיאור וסידוק, ואם הגביה[ה] ידה מהעיסה ונסתפק בעסה אם התחילה להחמיץ, זה קורין בגמרא בצק החרש שאינו משמיע קול של לטישותו, בזה אמרו שאם שתי נשים התחילו ללוש כאחת, והעיסה האחת התחילה להחמיץ גם השניה היא חמץ, וכן אם שהתה שיעור מיל יש לחוש לחמוץ, וי"א שאפי' עוסקת בבצק אין להתיר שהייה אלא כשיעור מיל, ואין כן דעת הרמב"ם ז"ל, שהוא כתב [חמץ ומצה פ"ה הי"ג] שכל זמן שהאשה עוסקת בבצק אפי' כל היום כולו אינו בא לידי חמוץ, וכן נראה בתוספתא [פ"ג ה"ח] כדבריו, והוא שלא תהיה העסה יותר מכשיעור שהוא שיעור עומר, אבל כל שהיא יותר גדולה אינה מותרת לעסוק בה אלא כשיעור, וכבר כתב הרשב"א ז"ל בתשובה [חלק א' סי' קכ"ד] שרבו רבינו הרמב"ן ז"ל היה לש בביתו, ושולח העסה לפורני רחוק מביתו הרבה בתים, ואעפ"י שאחר כן נמנע מזה הוא מפני שהיה חושש שלא יתעצל השליח להכניסו בפורני, ולמדנו מזה שכל שלא נשתהא שיעור מיל בלא עסק, אינו בא לידי חמוץ, וכן נראה ממה שאמרו בגמרא [ז' ע"א] בתלמיד שיושב בפני רבו ונזכר שיש לו עסה מגולגלת ומתירא שלא תחמיץ, נראה שאין בשהייה מלהעסק איסור אם לא שהה שיעור מיל, ובשהה שיעור מיל אם עוסקת בבצק אפי' כל היום כולו אין לחוש לחמוץ, ושעורא בשלש נשים עוסקות בבצק אחת לשה ואחת מקטפת ואחת אופה, נראה שיכולה לשהות שעור שתי אפיות, כבר אמרו שאין כל הנשים שוות, שיש זריזות ויש עצלניות, ולא כל התנורים שוין, שיש תנור של מתכת והוא חם יותר משל חרס, ולא כל העצים שוין, שהיבשים מתלהבים יותר מהרה מהלחים, אבל הכלל שאם תפח תלטוש בצונן [שאם האשה רואה שהבצק הוא מתחיל לתפוח וחוששת שלא יהיה זה תחלת חמץ תלטוש בצונן] שהמים הצוננים מעכבין אותו מלהחמיץ, ונראה מהגמ' [מ"ו ע"א ותוד"ה תטיל] שאפי' עמד כל היום תוך המים הצוננין אינו מחמיץ, שכן אמר בן בתירא על המפריש חלה בי"ט תטיל לצונן.
<h2>דף מט.</h2>
וכשחל י"ד בשבת בודק ליל י"ג, ומניח מה שיאכל ליל י"ג ויום י"ג וליל י"ד, ויום י"ד עד ד' שעות, ואם יותר דבר כופה עליו כלי ומבטלו בלבו [אמ"ה צ"ע אם יוכל ליתנו לגוי במתנה ביום השבת כי הר"ם ז"ל אוסר], כי הבטול מותר בשבת אפילו בעירובי חצרות, לפי שאין בו מקום רשותו.
יש מהראשונים ז"ל שהיו מחמירין שלא היו אופין מצה של מצוה אלא לאחר שש שעות שנאסר החמץ, ונותנין טעם לדבריהם משום דמצה אתקש לפסח, וכתיב לא תזבח על חמץ דם זבחי [שמות ל"ד, כ"ה], ויש מתירין ואומרים דדוקא אכילת מצה איתקש לפסח, אבל לא אפייתה, ומביאין ראיה מהתוספתא [פ"ג ה"ט] דתניא התם, י"ד שחל להיות בשבת מבערין הכל מלפני השבת, ואופה לו מצה מערב שבת, וכן בירושלמי [פ"ב סוף ה"ד, תוספתא פ"ב הי"ג] משמע דמצה ישנה כשרה כדין סוכה ישנה [סוכה ט' ע"א ותוס' שם], שאם עשאה מתחלת השנה לשם מצוה כשרה, וכן משמע בפ' כל שעה [ל"ה ע"א] גבי חלות תודה ורקיקי נזיר דאדם יוצא בהם [ידי חובתו] בפסח, ובודאי נעשו קודם הפסח, דהא אמרינן התם [י"ג ע"ב] [דאין מביאין תודה בפסח מפני חמץ שבה]. ומטעם זה אין מנהגינו כאן באלגזאיר בפסח לומר בחה"מ מזמור לתודה, וכל אלו הם ראיות גדולות להתיר אפיית מצה של מצוה קודם זמן איסור חמץ, והדוחין אלו הראיות הם נדחקין הרבה. גם הגאונים ז"ל היה מהם מי שהיה אוסר לאפות מצה של מצוה קודם זמן הביעור משום חביבה מצוה בשעתה [פסחים ס"ח ע"ב, קידושין ל"ג ע"א], וכשחל פסח להיות באחד מימי החול אופין אותה ליל הפסח, וכן במוצאי שבת, ואם חל פסח ביום שבת אופין אותה מערב שבת, ויש מקומות בארצות ישמעאל נוהגין כן, אבל במקומותינו בארצות אדום לא נהגו כן, והיו מדקדקין לומר כי טוב הוא לאפות הכל קודם זמן הביעור, שאם יתערבו הפירורין משהו בעסה יתבטלו קודם זמן איסורו.
<h2>דף נ.</h2>
ולפי שהמצה בזמן [הזה] היא כמו הפסח בזמן הבית, על כן שנינו במשנתינו מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושה, שלא לעשות אין עושה, ונראה מהגמ' [נ' ע"ב] דעד חצות תלי במנהגא, אבל מחצות ולמעלה אסורה בכל מקום, ואי איכא מאן דעביד מלאכה משמתינן ליה, ובירושלמי [פ"ד ה"א] נתנו טעם לאסור מלאכה בערבי פסחים טפי משאר ערבי שבתות, דאלו בערבי שבתות אינו אסור אלא מן המנחה ולמעלה, ואינו רואה סימן ברכה, ובפסח אסור מחצות ואילך, ובערבי שבתות לא משמתינן, ובערב פסח משמתינן, מפני שהפסח זמנו היה קרב מחצות ולמעלה, ומפני שהוא קרבן של כל ישראל הוא אסור במלאכה לכל ישראל, כי כן הדין לכל יחיד המקריב קרבן שהוא אסור בעשיית מלאכה כל אותו יום, ואף עפ"י שמקריבין בכל יום תמיד של שחר והוא מותר לנו לעשות מלאכה, כבר תרצו בירושלמי [שם] שהתורה התירתו בפירוש מדכתיב [דברים ז', י"ג] ואספת דגנך, ואם כל ישראל ישבו בטילין מי יעשה להן דגן, ובתוספות היו אומרים דמהכא משמע דמן התורה הוא אסור, ואפשר דאסמכתא בעלמא היא. והר"ז הלוי ז"ל היה סובר, דכיון דמשום פסח הוא, האידנא דלית לן קרבן פסח אין איסור מלאכה בערבי פסחים טפי משאר י"ט, וזה ודאי אינו נראה, דכיון דנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו אעפ"י שבטל הטעם, והכי מוכח בגמ' [ק"ז ע"א, ק"ז ע"ב] דגבי לא יאכל אדם עד שתחשך, מספקא לן אי משום פסח אי משום מצה, ואמרינן עלה [ק"ח ע"א] דרב ששת הוה יתיב בתעניתא כולי יומא משום דס"ל כבן בתירא בפסח ששחטו שחרית שהוא כשר, משמע דאע"ג שטעם האיסור הוא משום קרבן פסח אע"ג דלית לן פסח, איסורא כדקאי קאי, וכן דעת הריא"ף ז"ל וכן העלו בתוספות [נ' ע"א], וכ"ש שאפשר שטעם האיסור משום מצות מצה ומרור שטרחתו מרובה, וכן דעת רש"י ז"ל [נ' ע"א ד"ה שלא לעשות], וי"א שאיסור מלאכה זה אינו אלא היושב במלאכתו כשאר כל השבוע כדי להשתכר, אבל העושה מלאכה כדי לתקן כליו, וכן הכותב ספרים להשתכר אינו בכלל זה, ואני אומר שזה הוא אפשר בערבי שבתות, אבל בערבי פסחים אין להקל דדינו כחול המועד. והאי איסורא דערבי שבתות שהוא מן המנחה ולמעלה זהו מן מנחה קטנה, דהיינו תשע שעות ומחצה, וסמוך למנחה קודם לכן, וכ"כ רש"י ז"ל כאן [נ' ע"ב ד"ה מן המנחה], וכ"כ הריא"ף ז"ל [י"ט ע"א מדפי הרי"ף] בר"פ ערבי פסחים לענין איסור אכילה בערבי פסחים, ואע"ג דבגמרא [סוף ק"ז ע"א] אבעיא לן אי מנחה גדולה אי מנחה קטנה, סוגיין משמע דמנחה קטנה תנן, וכ"כ (הרמב"ם) [הרשב"ם] ז"ל שם [משנה פסחים צ"ט ע"ב], ויש מסתפקין בדבר ואומרים דמנקט לחומרא עדיף, ואין להחמיר כל כך, ובין באיסור מלאכה בערבי שבתות בין באיסור (מלאכה) [אכילה] בערבי פסחים, אינו אסור אלא מתחלת תשע, דהיינו סמוך למנחה חצי שעה קודם המנחה קטנה. וקודם חצות התלוי במנהג, ההולך ממקום שנהגו בו איסור למקום שנהגו בו היתר ודעתו לחזור, נוהג כמנהג מקומו, שכל חיובי מנהג מקומו עליו עד שיעתיק דירתו משם, וההולך ממקום שנהגו בו היתר למקום שנהגו בו איסור ואין דעתו לחזור, נוהג כמנהג המקום שהלך שם מן הדין, ואם דעתו לחזור למקומו נוהג איסור כמנהג המקום שהלך שם מפני המחלוקת, שלא יהיה הוא עושה והם אינן עושין, ונראה שאם אינו אסור אלא מפני המחלוקת, אינו אסור אלא בפניהם אבל שלא בפניהם מותר.
<h2>דף נג.</h2>
מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים אוכלין, מקום [שנהגו] שלא (נהגו) לאכול אין אוכלין, כן שנינו בפרק מקום שנהגו [פסחים נ"ג ע"א], וגדי מקולס בכל מקום אסור, ופירוש מקולס שהוא ראשו על כרעיו ועל קרבו, וקראוהו מקולס, לפי שקרביו הם תלויין בצדו כגבור שתולה כלי זיינו בצדו, א"נ משום שנותנין קרביו על ראשו וכדמתרגמינן וכובע נחשת על ראשו, וקולסא דנחשא. ובמקומות שנהגו שלא לאכול צלי, לאו דוקא בשר גדי וטלה הראוין לקרבן פסח, אלא אפי' בשר עוף ועגל וכל דבר שטעון שחיטה כדאיתא בירושלמי, ולא שרינן במקום שנהגו שלא לאכול צלי שום צלי בעולם בין ראוי לפסח בין אינו ראוי לפסח ואפי' עוף. והגדיים המקולסים שאסורים בכל מקום, יש שהיו אומרים בפרק ב' די"ט [ביצה כ"ב ע"ב] דדוקא גדי מקולס אסור, אבל טלה מקולס מותר מפני שיש לו אליה ומוכחא מלתא דלאו קרבן הוא דאליה לגבוה סלקא, אבל בתוספתא [ביצה פ"ב הי"א] שנו גדיים וטלאים המקולסים לאסור. גם יש לאסור אפי' איל בן שתי שנים דלא חזי לפסח, דבפרקא קמא דמנחות [ג' ע"א] ובפ' התערובת [זבחים ע"ה ע"ב] אמרינן איכא בן שתי שנים דדמי לבן שנה, ובן שנה דדמי לבן שתי שנים, וגם יש לאסור אפי' נקבה דלא חזיא לקרבן פסח דבתמורה [י"ט ע"א] משמע דמקדיש נקבה לפסחו נחתא לה קדושת דמים, וכן יש לאסור אפילו הוא בעל מום, דאמרינן בפ' השוחט [חולין מ"א ע"ב], אפשר דמכסי ליה למומא כך נ"ל כל זה.
לא יאמר אדם בשר זה לפסח, שנראה כמקדיש בהמתו, כי פסח שם הקרבן לא שם הרגל, ונראה כאוכל קדשים בחוץ, וי"מ דוקא גדי או טלה שהוא ראוי לפסח, אבל רש"י ז"ל כתב אפילו בשר בהמה אחרת ואפילו שחוטה לפי שיהיו סבורין שהקדישו לדמי פסח, וכן נזהרין בני אדם שכשמולחין בשר קודם הפסח, אין אומרים זה לצורך הפסח, אלא לצורך י"ט, ושרי לאיניש למימר הני חטי לפסחא, דעבדי אינשי דמנטרי חטי לפסחא, ואין לחוש לומר שהקדישן לקרבן פסח.
<h2>דף נה.</h2>
ובמקום שנהגו בו איסור, כל הלילה הוא מותר עד הנץ החמה כדברי בית הלל, אפי' נהגו בו איסור אינו חשוב מנהג לאוסרו. ובמקום שנהגו איסור קודם חצות, כל מלאכה שהתחיל בה קודם ארבעה עשר והיא לצורך המועד, גומרה עד חצות, אע"ג דנהיגי בה איסורא, אבל לאחר חצות אסור, אעפ"י (שהריא"ף) [שהר"י] ז"ל היה משוה אחר חצות לקודם חצות, (ו)לא הסכימו עמו בזה, וגם מה שכתב הרמב"ם ז"ל [שביתת יום טוב פ"ח הי"ט] דכל מלאכה שהתחיל בה קודם ארבעה עשר גומרה בארבעה עשר, דדוקא במקום שנהגו לעשות השיג עליו הראב"ד ז"ל. שלש אומניות החייטין והספרים והכובסים, לפי שיש בהן קולא בחולו של מועד, מקילינן בהו בי"ד קודם חצות אפי' במקום שנהגו שלא לעשות, אפי' לא התחיל בה קודם י"ד, וכל זה קודם חצות, אבל לאחר חצות הכל אסור, והרמב"ם ז"ל [שביתת יו"ט פ"ח הי"ט] ג"כ לא התיר בשלש אומניות אלא [במקום שנהגו לעשות ואפילו] אם התחילו קודם ארבעה עשר, וכבר השיגו עליו.
<h2>דף נה:</h2>
מושיבין שובכין לתרנגולין, והוא להושיב התרנגולת על הביצים, כל היום, וכל שכן שאם ברחה שמחזירין אותה אפילו בחול המועד, (נ)[ד]מלאכת האבד היא, אבל להושיב לכתחילה אסור בחול המועד, אעפ"י שמותר בי"ד, דחמיר חול המועד טפי מארבעה עשר. גורפין הזבל מתחת הבהמה בי"ד כל היום, והזבל שבחצר לא יסלקנו לצדדין, ואם נתרבה בחצר יוציאנו לאשפה. מוליכין ומביאין כלים מבית האומן כל היום, אע"פ שאינן לצורך המועד, והרמב"ם ז"ל [שביתת יו"ט פ"ח הכ"א] לא התיר כן אלא עד חצות, ולא הסכימו עמו בזה, אלא כל היום מותר.
<h2>דף צח:</h2>
מסכת פסחים
<h2>דף צט:</h2>
שנו חכמים בסדר עולם (סדר עולם רבא פרק ה') כי פסח שיצאו ישראל ממצרים היה בחמישי בשבת, וכן אמרו בגמ' שבת פ' ר"ע [שבת פ"ז ע"ב], ופסח מצרים מקחו בעשור, והוא יום שבת, ולקחו ישראל כל אחד שה לפסחו וקשרוהו בכרעי המטה, ושואלים המצריים מה טיבו של זה השה, והם אמרו לשוחטו לשם פסח כמצות השם עלינו, והיו שיניהם קהות על ששוחטים את אלהיהם ולא היו רשאין לומר להם דבר, וזאת היתה התחלת הגאולה, על כן קוראים שבת שלפני הפסח שבת הגדול, ואע"פ ששבת לשון נקבה הוא שנאמר כי אות היא ביני וביניכם [שמות ל"א, י"ג], גם לשון זכר הוא שנאמר עולת שבת בשבתו [במדבר כ"ח, י]. ושנת הגאולה היתה בשנת אלפים תמ"ח, כי הסימן הוא בתמ"ח גאולים, והיא שנת שש עשרה למחזור קכ"ט, (וכשחזרנו) [וכשחקרנו] במולד ניסן של אותה שנה מצאנוהו שלא היה בחמישי בשבת אלא סימנו אי"ט תתרכ"ז, וכל זה אם התחלנו למנות אלפים תמ"ח ממולד בהר"ד הקודם שנה אחת למולד וי"ד, וכן היה מונה ר' חסאן בר' אברהם הספרדי ז"ל וזה מבטל דעתו. והרמב"ם ז"ל בהלכות שמיטה ויובל [פ"י ה"ב] כתב כי התחלה לאלפים תמ"ח היא משנת יצירת אדם, שהיא שנה אחת אחר בהר"ד, כי כשמנינו שנות הראשונים מאדם הראשון עד שהיה אברהם בן נ"ב שנים, מצאנו אלפים שנה ועד אותה שנה הם שני אלפים תהו, ומשם התחילו שני אלפים תורה מן ואת הנפש אשר עשו בחרן ותרגם אונקלוס דשעבידו לאורייתא בחרן, וכן אמרו ז"ל באחרון מסנהדרין [צ"ז ע"א] ובראשון מע"ז [ט' ע"א], ואחר זה עד שהיה אברהם בן ק' שנה היו מ"ח ונגזר עליו בין הבתרים כי גר יהיה זרעך [בארץ לא להם] ארבע מאות שנים ונגאלו ישראל באותה שנה והם תמ"ח שנים אחר אלפים שנה, ונתבארו דברי הרמב"ם ז"ל כי לא היה המנין מבהר"ד אלא שנה אחת אחר בהר"ד. ולמנין בהר"ד תהיה אותה שנה שנת אלפים תמ"ט, והיא י"ז למחזור קכ"ט, והיתה מעוברת לפי מה שאנו נוהגים בסימן גו"ח אדז"ט למעוברות שהוא סימן למנין בהר"ד, ובה"זי גו"ח למנין וי"ד 0' [אפס חלקים]. ולפי מנין וי"ד 0' [אפס חלקים], תהיה שנת אלפים [תמ"ח, שנת אלפים] תמ"ט למנין בהר"ד, ויהיה מולד תשרי ד' 0' [אפס חלקים] שפ"ה, ומולד ניסן זי"ז תקל"ו, וכשאמרנו כי באלפים תמ"ח נגאלו למנין וי"ד 0' [אפס חלקים] שהיא אלפיים תמ"ט למנין בהר"ד, רצוננו לומר אחר שנשלמו אלפיים תמ"ח למנין וי"ד 0' [אפס חלקים], כי כן הם כל מניינינו בן י"ג למצות ר"ל אחר שהשלים י"ג ונכנס לשנת י"ד, וכן כשאמרנו בתמ"ח גאולים ר"ל כשהשלימו בתמ"ח ונכנס בתמ"ט שהיא שנת ת"ן למנין בהר"ד, וההתחלה היתה בניסן כי לשנים אנו מונין מניסן, כמו שאמרו בעשר עטרות שנטל אותו היום בסדר עולם [רבא פרק ז'] ובפרק רבי עקיבא [שבת פ"ז ע"ב], ומולד ניסן של שנת ת"ן היה ה"ב של"ב, והנה ניסן היה ביום ה', אבל אינו מתוקן כי [ב]יום המולד לא נתקדש החדש כי אמר לו האל יתברך כזה ראה וקדש, אבל שיהיה מולד ניסן ה"ב של"ב, [הוא] אחר שעשינו שנת תמ"ט מעוברת לפי קבועינו, שהיא שנת י"ז למחזור. ונראה שזה הסידור שאנו עושים שנת י"ז מעוברת הוא בגולה שאין לנו סנהדרין, אבל קודם הגלות לא היו משגיחין לסימן גו"ח אדז"ט אלא אל האביב, ושנת אלפים תמ"ט לא נחשבה מעוברת, כי נראה האביב כמו שכתוב כי השעורה אביב [שמות ט', ל"א], א"כ ניסן של ת"ן לא היה ה"ב של"ב, וצריכין אנו לחסר סימן חדש א' ויהיה מולד ניסן של שנת הגאולה גי"ג תרי"ט, ולא נראית הלבנה ליל רביעי עד ערבית ליל חמישי, ולא נתקדש החדש אלא ליל ה', כי הלבנה נסתרת קודם המולד כ"ד שעות ואחר המולד כ"ד שעות, וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהלכות קידוש החדש [פ"א ה"ג], ומה שאמרו בגמ' [ראש השנה כ' ע"ב] כ"ד שעות מכסי סיהרא אותן שעות כפולות הן, כי בפרקי רבי אליעזר אמרו כי היום אינו אלא י"ב שעות, והם כ"ד שעות (בו) [כי] כל שעה היא כפולה, והלבנה היא נסתרת כשהיא מתרחקת מן השמש י"ב מעלות קודם המולד וי"ב מעלות אחר המולד, והשמש הוא שתי מעלות בין כולם כ"ו מעלות, והיא מהלכת במהלכה המתוני י"ג מעלות ביום בקירוב בשני ימים כ"ו מעלות, א"כ כשהיה המולד פחות מכ"ד שעות קודם הלילה אי אפשר שתראה באותה לילה, וכשמולד של שנת תמ"ט (תחלתן) [תחלת ת"ן היה] גי"ג תרי"ט, לא נתקדש החדש עד ליל חמישי כקבלת רז"ל, וזכינו לקיים דבריהם.
מנין שנים מתשרי	 מולדות	חזרה למנות מניסן	 מסקנא
שנה	חודש	יום	שעה	חלקים	 0000שנה	חודש
ב' תמ"ט	תשרי	ד	0	]85	ב' תמ"ח	תשרי
ב' תמ"ט	חשון	ה	)]	98	ב' תמ"ח	חשון
ב' תמ"ט	כסלו	ז	)	89)	ב' תמ"ח	כסלו
ב' תמ"ט	טבת	א	)[	60[	ב' תמ"ח	טבת
ב' תמ"ט	שבט	ג	]	])7	ב' תמ"ח	שבט
ב' תמ"ט	אד"א	ד	)6	]0	ב' תמ"ח	אדר
ב' תמ"ט	אד"ב	ו	[	8(]	ב' תמ"ט	ניסן
ב' תמ"ט	ניסן	ז	)7	5]6	ב' תמ"ט	אייר
ב' תמ"ט	אייר	ב	6	([9	ב' תמ"ט	סיון
ב' תמ"ט	סיון	ג	)8	)0[(	ב' תמ"ט	תמוז
ב' תמ"ט	תמוז	ה	7	755	ב' תמ"ט	אב
ב' תמ"ט	אב	ו	(0	[68	ב' תמ"ט	אלול
ב' תמ"ט	אלול	א	9	)8)	ב' תמ"ט	תשרי
ב' ת"נ	תשרי	ב	()	97[	ב' תמ"ט	חשון
ב' ת"נ	חשון	ד	)0	687	ב' תמ"ט	כסלו
ב' ת"נ	כסלו	ה	(]	[00	ב' תמ"ט	טבת
ב' ת"נ	טבת	ז	)(	))]	ב' תמ"ט	שבט
ב' ת"נ	שבט	ב	0	906	ב' תמ"ט	אד"א	 ב' ת"נ
ב' ת"נ	אדר	ג	)]	6)9	ב' תמ"ט	אד"ב	 00ניסן
ב' ת"נ	ניסן	ה	(	]](	ב' ת"נ	ניסן
ירושלמי [פסחים פ"י ה"א], אמר רבי לוי האוכל מצה בערב בפסח כבועל ארוסתו בבית חמיו, והבועל ארוסתו בבית חמיו לוקה, פי' מכת מרדות מדרבנן, והטעם מפני שהוא "אץ ברגלים חוטא" [משלי י"ט, ב'] ובעל אותה קודם שתכנס לחופה ויברך עליה ברכת נישואין, וכן האוכל מצה בער"פ קודם שיברך עליה חייב מכת מרדות, וי"א דבברכת נישואין יש שבע ברכות עם ברכת היין, וכן באכילת מצה יש ז' ברכות, שלש ברכות על כוס ראשון ברכת היין וברכת היום וזמן, ושתי ברכות על כוס שני אשר גאלנו ובורא פרי הגפן, וב' ברכות על המצה עצמה המוציא ולאכול מצה. ומדברי הריא"ף ז"ל [ט"ז ע"א] נראה שכל היום אסור, אבל הר"ז הלוי ז"ל כתב שאינו אסור אלא משש שעות ולמעלה שנאסר בו חמץ דהשתא הויה [המצה] ארוסה, אבל קודם שש שעות שמותר לאכול חמץ, עדיין לא התחילו אירוסין של (מצו') [מצה] וכ"כ הרא"ש ז"ל [פ"ג ס"ז]. והרמב"ן ז"ל קיים דברי הריא"ף ז"ל דכל היום אסור הוא, והוכיח כן מסוגייא ירושלמית וכך היא, א"ר לוי האוכל מצה בערב הפסח לוקה, תניא ר' יהודה בן בתירא אומר בין חמץ בין מצה אסור, פי' משום דכתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט הפסח ועדין חמץ קיים, ומכשיר היה רבי יהודה בן בתירא בפסח ששחטו שחרית [כדאיתא בפרק ערבי פסחים [ק"ח ע"א]], ר' סימון בשם ריב"ל ר' לא היה אוכל לא חמץ ולא מצה, לא מצה מן הדא דר' לוי, ולא חמץ מן הדא דר' יהודה בן בתירא, ומקשינן בירושלמי ר' תלמידיה דר' יהודה בן בתירא הוא ולא תלמידיה דר' יעקב בן קודשאי, כלומר והדבר ידוע שחלוקין חביריו על ר' יהודה בן בתירא, וליכא דחייש לה אלא תלמידיו שחוששין לדבריו, ומתרץ אלא דהוה בכור, פירוש שנהגו הבכורות להתענות בערב הפסח כדאמרינן במס' סופרים [פכ"א ה"ג], א"ר יונה אבא היה בכור והוה אכיל, א"ר תנחומא לא מן הדא אלא מן הדא, דר' אסתניס הוה כד הוה אכיל ביממא לא הוה אכיל ברמשא, ולמה לא הוה אכיל ביממא כדי שיכנס למצה בתאוה, זו היא סוגיית ירושלמית, ולמד ממנה הרמב"ן ז"ל שכל היום אסרו לאכול מצה כדקתני עלה דבן בתירא בין חמץ בין מצה אסור, שפי' אסור כל היום, לפיכך היו אומרים על ר' שהיה מתענה ערב הפסח שלא היה אוכל מצה מדר' לוי, אלו הן דברי הרמב"ן ז"ל. והר"ן ז"ל בפירוש ההלכות דחה זה, דה"ק שהאוכל מצה בערב הפסח משעת איסור חמץ כבא על ארוסתו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ולרבי יהודה בן בתירא שאסר לאכול חמץ כל היום ג"כ אסור לאכול מצה כל היום, ומשום הכי הוה סבירא לן התם דר' דלא הוה אכיל חמץ כל היום מדר' יהודה בן בתירא, מצה נמי לא אכיל מדר' לוי, אבל לדידן דלא מתסר לן חמץ אלא מחצות ולמעלה מדאורייתא, אי נמי מסוף ד' שעות מדרבנן, אפשר דמצה נמי לא מיתסרא אלא מהאי זימנא ואילך, אלו הן דבריו. ואני אומר כדברי הרמב"ן ז"ל, שאם כדבריו הכי הוה להו למימר בירושלמי, לא חמץ מן הדא דרבי יהודה בן בתירא, ולא מצה מן הדא דר' לוי, מדמקדמי להא דרבי לוי משמע דלא תליא בדר' יהודה בן בתירא אלא בכל ענין קא אסר ר' לוי כולי יומא, בין דמתסר חמץ כולי יומא בין דלא מתסר אלא משש שעות ולמעלה כדברי רבינו אלפאסי ז"ל ורבינו הרמב"ן ז"ל המסייעו כך נ"ל. ולפי דרכנו למדנו שהאסתניסין אסורין לאכול ערב פסח, כדי שיאכלו מצה לתאבון, והבכורות גם כן נוהגין להתענות, לא מפני זה אלא שנצולו מן מכת בכורות. וכתוב בספר הטורים [סי' תע"א] שאין אסור לאכול מצה בערב הפסח אלא מצה הראויה לצאת בה ידי חובת מצות מצה, אבל מצה עשירה שנלושה ביין ושמן ודבש אינה אסורה אלא א"כ מלא כריסו ממנה ויבוא לאכול מצה בלא תאבון, ואמרו כי ר"ת ז"ל היה עושה ממנה סעודה שלישית כשחל י"ד להיות בשבת, וכן כשהיה הולך לבית המרחץ ערב הפסח, היה אוכל ממנה, שאין האיסור אלא במצה עניה.
שנינו בפ' ערבי פסחים, לא יאכל אדם בערבי פסחים סמוך למנחה, פי' מנחה קטנה שהיא מתשע שעות ומחצה, וסמוך לה מתחילת תשע, לא יאכל עד שתחשך, ואמרינן בגמרא [ק"ז ע"ב] דילמא אתי למיכל מצה אכילה גסה, ואכילה גסה לא שמה אכילה, לא לענין קיום מצוה, ולא לענין להתחייב עליה ביום הכפורים, (וביבמות) [וביומא [פ' ע"ב]] אמרו שהאוכל תרומה אכילה גסה אינו חייב משום אוכל שיהא חייב קרן וחומש, אלא משום מזיק, כלומר מזיק התרומה כאלו שרפה, ואכילה גסה היא כל שאוכל כל כך שאינו יכול לאכול לאחר מיכן אלא בקושי, אבל על השבע ודאי שמה אכילה וחשיבא טפי, ומשום הכי פסח וקדשים אינן נאכלין אלא על השבע, כלומר אחר אכילה כדרך כל מאכל חשוב שהוא בא בסוף, ודוקא בפסח וקדשים בעינן שיבואו על השבע, אבל מצה ומרור אין מצותן בכך, אלא אי בעי הכי אי בעי הכי, והוא שלא תהיה אכילה גסה, והכי איתא בספרי. ואינו אסור אלא לאכול אכילה לשבוע, אבל מטביל הוא במיני תרגמא, והוא כמו בשר מבושל, דרך טי[ב]ול, וכן מטביל הוא בירקי, לפי שהוא מושך אכילה, אעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר, נירו לכם ניר, ואל תזרעו אל קוצים [ירמיה ד', ג'], כי כמו שהחרישה קודם הזריעה היא חותכת שרשים היוצאים מהם קוצים ופותחת הקרקע לקבל הזריעה, כן האכילה הזאת שהיא דרך עראי היא מושכת אכילה אחרת ואוכל אותה בתאבון, וכתב הרמב"ם ז"ל [חמץ ומצה פ"ו הי"ב], והוא שלא ימלא כריסו מהם, ושתיית היין היא מושכת אכילה, כמו שאמרו בגמ' [ק"ז ע"ב] רבא הוה שתי חמרא (דגריד) [דגריר] ליבא.
<h2>דף קה.</h2>
כתוב בספר הטורים [או"ח תכ"ט], מר"ח ניסן עד אסרו חג אין נופלין על פניהם לא ביום ולא בלילה, כך כתוב שם, ומה שכתב בלילה שטפא דלישנא הוא, שכל השנה אין לנו נפילת אפים בלילה, ואין אומרים צדקתך כן כתוב שם, ואנו מנהגינו לומר צדקתך, כי כן הוא הכלל המסור בידינו, כל יום שיש בו הלל אין בו מעמד, כדאיתא בפרק בג' פרקים [תענית כ"ו ע"א], וכיון שיש בו הלל אין מתענין בו אנשי המעמד, שאנו אומרים זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו, ואם אין בו הלל יש בו מעמד אם הוא חול, ובשבת אומרים צדקתך ואפילו ביה"כ שחל להיות בשבת, אבל בראש השנה אין אומרים צדקתך שהוא ר"ח, וזכרון א' עולה לכאן ולכאן. וטעם מה שאומרים צדקתך בשבת, י"א מפני אבילותו של משה שמת בשבת, וי"א שלא מת אלא בע"ש, כי בשבעה באדר מת, וכשמנינו כמה עמדו ישראל עד שנלכדה יריחו, שנלכדה בשבת, תמצא כי (ב)ז' באדר היה בע"ש, אבל אומרים אותו צדוק הדין על הנפשות הנדונות בגיהנם שחוזרות לדינן, ואין טעם למנעה בניסן יותר משאר השנה. ומה שכתב עד אסרו חג אין נופלין על פניהם, אנו נוהגין כאן כל החדש, וכן מר"ח סיון עד א"ח של שבועות, וכל חדש תשרי ממחרת יה"כ, ונראה כי טעם המנהג הוא מפני שבשמחת הרגל אין מזכירין תחנות המצערות הלב. וגם בכל חדש ניסן אין מתענין, וכתוב בספר המצות קטן בשם רבינו יצחק בעל התוס' ז"ל, שהנודר להתענות כל השנה שני וחמישי, אינו חייב להתענות בכל חדש ניסן, שכיון שנהגו שלא להתענות, לא היה דעתו כשנדר על אותן הימים, ונהגו הבכורות להתענות בערב הפסח, ועוד נדבר בזה למטה בע"ה, ובמס' סופרים [פרק כ"א ה"ג] נתנו טעם בזה מפני שהנשיאים הקריבו [את קרבנם] בחנוכת הנשיאים כל אחד יומו, ואין טעם זה מספיק לכל החדש.
<h2>דף קח.</h2>
וצריך לשתות הכוס דרך חירות בהיסיבה, שחובה הוא להראות חירות זכר לגאולה, ומשום הכי אם שתאן מזוג עשה מצוה מן המובחר, ואם שתאן חי לא עשה מצוה מן המובחר, אבל אינו צריך לשתות אחרים לקיים מצות חירות, (וכיון) [וכגון] שיש בכל אחד רביעית, יצא ידי ארבע כוסות. ואם שתאן זה אחר זה בבת אחת שלא כסדר שסדרו חכמים ז"ל, אינן עולין כלם אלא לאחד, וצריך לחזור ולשתותן כסדר שסדרו חז"ל ולא נפטר מפני ששתאן זה אחר זה אעפ"י שיש בכל אחד שיעור, ואין צריך לומר שאם שתה ארבע רביעיות בכוס אחד שאין עולה לו אלא לאחד, שהכוסות הללו אעפ"י שיש להם שיעור למטה שאין לפחות לכל אחד מרביעית, אבל למעלה אין להם שיעור. אם שתאן בלא הסיבה היה נראה שדינו כדין שתאן חי, דידי ארבע כוסות יצא וידי חירות לא יצא, אבל ראיתי בספר הטורים [סי' תע"ב] שצריך לחזור ולשתות בהיסבה, ואינו נראה מזה הטעם שכתבתי, ובגמ' [פסחים ק"ח ע"א] איכא מאן דאמר תרי כסי קמאי בעו הסבה, תרי בתראי לא בעו הסבה, ואיכא מאן דאמר איפכא, ולא אכרעו בגמ' כמאן, והיה מן הדין למיזל בהו לקולא, אלא כיון דמילתא דלאו טרחא הוא עבדינן כולהו בהיסבה, מעתה אם שתה ראשונים בלא הסיבה או אחרונים בלא היסבה היה נראה שאין צריך לחזור ולשתותן בהיסבה, אלא שאם כולן או אחד מן הראשונים ואחד מן האחרונים שתה בלא היסבה, צריך לחזור ולשתותן בהסבה, ובגמ' [פסחים סוף ק"ח ע"א] [אמרו] שהשמש שאכל מצה כשהוא מסב יצא, מוכח דהסבה מעכבה אפי' בדיעבד, אם לא נחלק בין הסבה דמצה להסבה דיין. והסבה דרך שמאל בעינן, דהסבת ימין לא שמה הסבה, פי' שהוא צריך לאכול בידו הימנית ולפ"ז איטר מסב דרך ימין כל אדם שהוא שמאלו, ומה שאמרו בגמ' שמא יקדים קנה לושט, לא קאי אהסבת ימין אלא על פרקדן שהוא שוכב על ערפו, ואם יאכל וישתה כן יכנס בגרונו אל הקנה ויבוא לידי סכנה, שאין האכילה והשתיה עוברים אלא מן הושט אל האסטומכא, והקנה אינו אלא להוציא הקול כמו שנזכר בגמרא ברכות [סוף ס"א ע"א], וי"א שמא יקדים הקנה לושט קאי אהסבת ימין, שהושט הוא בימין כנגד הכרס והקנה הוא בשמאל כנגד הלב שהוא תלוי בו, והוא בשמאל, ולפי זה איטר ג"כ מסב בשמאל כל אדם אעפ"י שהוא ימינו, ויאכל בימין כל אדם אעפ"י שהוא שמאלו, (כי יש) [כ"ש] בני אדם [ה]שולטין בשתי ידיהם. ופרקדן הוא השוכב על ערפו ופירושו פורייה קדליה, כלומר שכיבתו על ערפו, והכי מוכח בפ' המוכר את ספינה [ב"ב ע"ד ע"א] גבי מתי מדבר דהוו גנו אפרקיד, והוה עבר טייעא כי רכיב גמלא [תותי כרעייהו] ורומחא בידיה, ואפשר שגם השוכב על פניו דינו כדין פרקדן, כענין שאמרנו לענין קריאת שמע, שבתרוייהו שייך שמא יקדים קנה לושט. ואשה אינה צריכה הסיבה שאימת בעלה עליה, ולפי זה אלמנה וגרושה צריכות הסבה, וי"א משום דלאו אורחא דאשה בהסבה, [ולפי זה] אין לחלק בין נשואה לפנויה, ואם אשה חשובה היא צריכה הסבה. השמש צריך הסבה, בן אצל אביו צריך הסבה ואפי' הוא רבו, ותלמיד אצל רבו אינו צריך הסבה אפי' אינו רבו מובהק משום דמורא רבך כמורא שמים. ואחר שישתה יטול ידיו קודם טבול.
<h2>דף קח:</h2>
מה שאמרו השקה מהם לבניו ולבני ביתו יצא והוא דשתו רובא דכסא, בבני חיובא מיירי שהם גדולים, אבל קטנים אין מחנכין בזה כשאר מצות, (וכדאמרינן) [וכדאמר רבי יהודה] [פסחים ק"ח ע"ב] מה תעלה לתינוקות ביין, דכיון שאין נהנין בו אינו להם דרך חירות, וגם הרופאים אומרים כי היין לקטנים הוא [כ]תוספת אש על אש בעצים תלושים, ולא התירוהו עד שיעברו על הקטן שלש שבועות שנים. אבל נשים חייבות בארבע(ה) כוסות כמו האנשים, שאף הן היו באותו הנס שנגאלו הנשים כמו האנשים, דאי לאו האי טעמא היו פטורות משום דמצות עשה שהזמן גרמא היא, ובדאורייתא פטירי, והכי נמי בדרבנן דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, אבל מפני שהיו באותו נס חייבות אעפ"י שהם מצטערות ממנו חייבות בו, כמו [נדרים מ"ט ע"ב] שהיה ר' יהודה בר אלעי [עושה] דלא הוה שתי חמרא אלא ארבע כסי דפסחא, והיה חזיק רישיה מפסחא עד עצרתא, פי' נכאב מראשו מפסח עד עצרת.
שיעור היין לד' כוסות הוא רביעית בין כלם, כדי שאם ימזגם מזיגה הנוהגת בתלמוד והיא מזיגה דרבא בריה דרב יוסף בר חמא, דאמר [ב"ב צ"ו ע"ב, עירובין נ"ד ע"א] כל חמרא דלא דארי על חד תלת מיא לאו חמרא הוא, אם כן כשיתן שלשה רביעיות מים ברביעית יין ויחלקם לד' כוסות יגיע לכל כוס רביעית, דאע"ג דיין מזוג פסול למזבח מדדרשינן בספרי ונסכו (יין) רביעית ההין [במדבר כ"ח, ז' וספרי שם], חי אתה מנסך ולא את המזוג, לענין קדוש עלויי עלייה, דמודים חכמים לר' אליעזר בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים, ושיעור הכוס שהוא רביעית כבר פירשתי למעלה שהם שני אוקיות יין וחצי בקירוב, קרוב לשלש אוקיות. וצריך שישתה רובא דכסא שהוא שיעור ביצה, ואם מלא לוגמיו [הוא יותר צריך שישתה מלא לוגמיו] לכוס של קדוש, ואם הוא כוס גדול מחזיק להרבה בני אדם רובא דרביעית, יכול להשקות ממנו לבניו ולבני ביתו כיון שכל אחד שותה כשיעור, שאין חובה להיות בפני כל אחד כוס. ויהיה שלחנו ערוך במצע נאה לעשות הסבה דרך הדור לכבוד הרגל וכבוד המצוה, וכמו שאמרו היו לו כלים נאים ומצעות נאות מעלה אותם לסוכה [סוכה כ"ח ע"ב], ובגדים שבשל בהם קדירה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו [יומא כ"ג ע"ב], ויאמר "זה השולחן אשר לפני ה"' [יחזקאל מ"א, כ"ב], ויטול הכוס וימזג(י)נו, אמרי בגמ' (פסחים) [יומא] [ע"ו ע"א] דכסא דדוד הע"ה כשנותן לו הקב"ה כוס לברך כשעושה סעודה לצדיקים, דשיעור הכוס מאתים וחד ועשרים לוגין הוי, שנאמר כוסי רוי"ה [תהלים כ"ג, ה'], בגמטריא עולה כך, ואני אומר שזהו השיעור [הוא] הכאת י"ז על י"ג ו"אחד" עולה י"ג, כי "בי"ה" ה' צור עולמים [ישעיה כ"ו, ד'] עולה י"ז, ורוצים לומר כי אז יהיה יחודו של הקב"ה שלם, כמו שכתוב [זכריה י"ד, ט] ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. וקודם מזיגה, צריך שטיפה מבפנים והדחה מבחוץ לכבוד הברכה, כמו שאמרו בכוס של ברכת המזון [ברכות נ"א ע"א וברשב"ץ שם], וכן סדרו מסדרי ההגדה "אתן מפרקא", פירוש מבית הכנסת, שהיו נהוגין לקרות פרק אחד אחר תפלת ערבית, "שטפין כסא ומזגין חמרא". וכשיטלנו בידו צריך ליטול ידו אחד שאוחז בה הכוס, כמו שאמרנו בפ' כיצד מברכין [ברכות מ"ג ע"א ורשב"ץ שם [עמ' רנ"ז ד"ה גרסינן וד"ה ומכאן]] בברייתא של כיצד סדר הסבה, אעפ"י שאמרו [חולין ק"ו ע"א] הנוטל ידו לפירות ה"ז מגסי הרוח, לא אמרו כן אלא בפירות נגובים כגון תפוחים ותמרים והדומה להם, אבל בפירות לחים כגון תותים צריך נטילה בידו אחת, וה"ה לכוס של יין משום נקיות, ואינן צריכות ברכה. ואעפ"י שהידים עסקניות הן אינו צריך ליטול שתי ידיו, משום דידים של הסיח הדעת כשרות לברכה, וכן מוכיח בסדר ההגדה שהרי קודם ברכת אשר גאלנו בכוס שני אינו צריך ליטול ידיו אעפ"י שהסיח דעתו אחר נטילה של [קודם טבול ראשון וצריך נטילה אחרת] קודם טבול שני, ואף על פי שהסיח דעתו בקריאת ההגדה, הא למדת שידים אעפ"י שהם עסקניות והסיח דעתו מהן אינן צריכות נטילה לברכה, וה"ה קודם קדוש אעפ"י שהם עסקניות והסיח דעתו מהם אינן צריכות נטילה [לברכה], אבל ידו אחת שנוטל בה הכוס צריך ליטול משום נקיות ולא משום טהרה, ונוטל בלא ברכה. ואם צריך להפנות קודם קדוש רוחץ ידיו ואינו צריך נטילה ברביעית ובכלי כדין נטילת ידים לאכילת פת, דלענין תפלה סגי ברחיצה או בנקיון בעפר, כדכתיב ארחץ בנקיון כפי בכל מידי דמנקי, [ויברך אשר יצר את האדם וינגב ידיו]. וממלא הכוס יין מזוג, שהמזג עלויי עליה, ובספר הטורים [סי' תע"ב] כתוב שאין צריך למזגו, ונראה הוא לפי מנהגם בארצות ספרד ששותין היין לעולם בלי מזיגה, ורז"ל היו מוזגין אותו מזיגה דרבא בריה דרב יוסף בר חמא שלשה חלקי מים וחלק אחד יין, והכל לפי כח היין שיהא המזג משביחו, ולא משגחינן בהאי למה שאינו ראוי לנסך על גבי המזבח, דהתם גזירת הכתוב היא שנאמר הסך נסך שכר ולא המזוג, אבל לענין קדוש כיון דעלויי עליה מקדשין עליו. וה"ה ליין מעושן ומבושל אעפ"י שפסולין לנסכים כשרים לקדוש, שהרי נשתנו לעלויי, דהמעושן משובח הוא וכדאמרינן בבבא בתרא [כ' ע"ב] ביין התירו מפני שמשביחו, כלומר העשן משביחו, ומבושל נמי הבישול משביחו וכדתנן בפ' בתרא דתרומות [מ"א] אין מבשלין יין של תרומה מפני שממעיטו, ור' יהודה מתיר מפני שמשביחו, והא דאפסילו לניסוך אינו אלא מפני שנשתנו מברייתן, ואנן דרשינן [בכורות י"ז ע"א] זבח ונסכים, מה זבח שלא נשתנה אף נסכים שלא נשתנו, אבל אם נשתנו לעלוייא בבשול ובעשון מקדשין עליהם, וכל שכן שמברכין עליהם בורא פרי הגפן, וכן בחמר חוריאן מברכין עליו בפ"ה, וכן בירושלמי אמרו בפ' ערבי פסחים [פ"י ה"א], יוצאין ביין מבושל ידי ד' כוסות, וסוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קדוש היום, דהא קיל"ן יין מגתו לא יביא ואם הביא כשר, וכיון דאם הביא כשר אנן לכתחלה נמי עבדינן, וכן דורך צימוקים ושורה אותם במים, שהרי אמרו בגמרא כל שיש בו טעם יין ומראה יין.
דין היין, אמרו בירושלמי מצוה לצאת ביין אדום, מ"ט אל תרא יין כי יתאדם [משלי כ"ג, ל"א], ובפרק המוכר פירות [ב"ב צ"ז ע"ב], בעי רב כהנא מרבה חמר חווריין מה הוא, א"ל אל תרא יין כי יתאדם, וי"מ דלענין נסכים דוקא קא מבעיא ליה, אבל לא לענין קדוש, אבל הרמב"ן ז"ל [שם] פירש דלענין קדוש ג"כ מיבעיא ליה אעפ"י דפ' ערבי פסחים [פסחים ק"ח ע"ב] א"ר יהודה עד שיהא בו טעם יין ומראה יין, ואמר רבא מ"ט דר' יהודה דכתיב אל תרא יין כי יתאדם, מכלל דפליגי רבנן עליה דר' יהודה ושרי בחמר חווריין, א"כ מה קא בעיא ליה חמר חווריין מה הוא, איכא למימר דהלכתא קא מבעיא ליה אי כרבנן אי כר' יהודה, ופשיט ליה כר' יהודה, א"נ מודו רבנן לר' יהודה דחמר חווריין פסול לקדוש, וכתב הרמב"ן ז"ל דאפי' בדיעבד לא מתכשר חמר חוורייאן דאי בעינן קרא כדכתיב אפילו דיעבד נמי [לא] ואי לא בעינן קרא כדכתיב אפילו לכתחלה יהא כשר שהוא חשוב ועולה על שולחן מלכים, ולא אשכחאן בגמ' דילן לענין קדוש לא יביא ואם הביא כשר, זאת היא שיטת הרמב"ן ז"ל למיפסל לקדוש ולד' כוסות כולן חמר חווריין שהוא הלבן שאין בו אודם כלל, דבעינן יין כי יתאדם, והאדום הוא שדומה לדם, כמו שאמרו לענין דם נדה בפרק כל היד [נדה י"ט ע"א], מדכתיב [מ"ב, ג', כ"ב] ויראו את המים אדומים כדם, וזהו עסיס הענבים כמו שנאמר [בראשית מ"ט, י"א] ובדם ענבים סותה, וכתיב [דברים ל"ב, י"ד] ודם ענב תשתה חמר. ואני קשה לי לדעתו ז"ל, דבפרק כל קרבנות הצבור [מנחות פ"ו ע"ב] שנינו, אין מביאין יין ישן דברי ר', ותניא בגמ' [מנחות פ"ז ע"א] יין ישן לא יביא ואם הביא כשר, ואוקימינן לה כר', דאמר רבא מ"ט דר', משום אל תרא יין כי יתאדם, ופירש רש"י ז"ל, דקימא לן דכשעברה שנתו עוברת אדמימותו, וכיון דחמר חוורייאן ויין ישן תרווייהו מפסלי מהאי קרא, היכי אפשר למימר דלנסכים לא ילפינן מהאי קרא אלא למצוה מן המובחר, ולקידוש ילפינן מיניה דאפי' בדיעבד מיפסיל, ואע"ג דאיכא למימר דחמר חוורייאן נפיק מתחומיה דקרא טפי מיין ישן, דבחמר חווריאן ליכא אדמימות כלל, ואיכא למימר דלאו חמרא הוא כלל אפי' בדיעבד לקדוש, ויין ישן לא נפיק כולי האי, דאכתי אית ביה קצת אדמימות, אלא דרבא מוכ[י]ח מקרא, דכיון דחמר חוורייאן ליתיה חמר כלל, מדכתיב אל תרא יין כי יתאדם, מהתם יליף ר' דיין ישן לא יביא לכתחילה, שכיון שנתמעטה אדמימותו לאו מן המובחר הוא, [ו]אע"ג דאיכא למימר הכי, כיון דבחד סגנון א"ל רבא בחמר חוורייאן ויין ישן, משמע דכי הדדי נינהו. וכן (הרמב"ם) [הרשב"ם] ז"ל [ב"ב צ"ז ע"ב] פירשה לזו דחמר חוורייאן לנסכים בלחוד, ולכתחלה ג"כ ובדיעבד כשר, ופירוש ההיא דיין (בודק) [בורק] לא יביא ואם הביא כשר, יין לבן ורע, ואפ"ה אמרינן לא יביא ואם הביא כשר, אבל לבן וטוב אפי' לכתחלה יביא לנסכים וכ"ש לקדוש. וגם בספר הטורים [סי' תע"ב] כתוב שאם הלבן הוא יותר חשוב מהאדום עושין בו ד' כוסות, ואני מצאתי סיוע בתרגום [ירושלמי] של שיר השירים, שיין לבן הוא כשר לניסוך היין, שהוא מתרגם שתיתי ייני עם חלבי [שיר השירים ה', א'], קבילת חמר סומק וחיור דנסיכית קדמי, כן נ"ל להלכה בזה. אבל לענין מעשה אני חושש לדברי הרמב"ן ז"ל שלא לקדש עליו ולא לצאת בו ידי ד' כוסות כפשט לשון הירושלמי, שאמרו מצוה לצאת ביין אדום שנאמר אל תרא יין כי יתאדם, וכן נהגו הכל, וה"מ לקדוש הלילה, אבל לקדוש היום שאומרים עליו ברכת היין בלבד, וכן להבדלה אע"ג דליתיה חמר מדינה, אני יוצא בו לכתחלה, דעדיף משכר אפילו איתיה חמר מדינה. והנה היין היוצא מהענבים בארץ הזאת אינו כיין הנעשה בארצות אדום, כי היין שלהם אם ענבים שחורות היין יוצא אדום, ואם לבנות היין יוצא לבן, אבל בארצות אלו בין שחורות בין לבנות היין יוצא לבן ואינו מתקיים אלא א"כ מערבין בו דבש, ולענין תערובת דבש כתב (כן) הרמב"ם ז"ל [שבת פכ"ט הי"ד, מאכלות אסורות פי"א ה"י] שתי דעות, א' להכשיר, ואחד לפסול מפני שאינו ראוי להקריבו על גבי המזבח, ואמרינן בפ' המוכר פירות [ב"ב צ"ז ע"א], אין אומרים קדוש היום אלא על היין הראוי לנסך ע"ג המזבח, והמכשירין אומרים שלא אמרו כן אלא ביין הנפסל [מפני] גריעותו, כגון יין מגולה ויין שריחו רע, אבל נתערב בו מעט דבש חשוב הוא ואומרים עליו קדוש היום, וגם הרמב"ן ז"ל [שם] כתב כי לא נפסל למזבח אלא מפני הדבש שהוא פסול למזבח, אבל היין עצמו חשוב הוא לומר עליו כל שירים ותושבחות שבספר תלים אעפ"י שיש בו דבש, ובירושלמי [פסחים פ"י ה"א] אמרו שיוצאין ידי ד' כוסות בקונדיטון, ובאחד מהם אומרים עליו קדוש היום, וק[ו]נדיטון יש בו דבש יין ופלפלין [פסיקתא דרב כהנא (מהדורת באבער) פיסקא בחודש השלישי [דף ק"ב ע"ב], ילקוט שמעוני יתרו רמז רע"ב [פ"ג ע"ב טור ב'] הועתק בערוך ערך קנדיטון], ואמרו שהוא (ראוי) [כשר] לקדוש. ומ"מ אותו יין שמערבין בו תאנים פסול הוא לד' כוסות, ואף ע"ג דשכרא מברכין עליו ברכת מזונא היכא דקב(ו)ע סעודתא עליה, נראה דבלילי פסחים כי היכי דלא מקדשינן עליה שאין אומרים קדוש היום על שכר תאנים ותמרים, ה"נ אין מברכין עליו ברכת המזון, שנראה שכל הכוסות הם שוין לחשיבות לעשותם ביין לא בשכר ותערובתו, אעפ"י שהוא כשר להבדלה היכא דאיתיה חמר מדינה, ואפשר נמי אף לקדוש היום לומר עליו קדושה רבא דהיינו ברכת היין לבדה. ויין של צמוקים, הנהוג בארצות האלה אמרו בגמ' [ב"ב צ"ז ע"ב] יין של צמוקים לא יביא ואם הביא כשר, וכיון דלמזבח אם הביא כשר אנן אפי' לכתחלה נאמר עליה קדוש היום, ויש טועין לומר שהוא יותר גרוע משכר של תאנים, ואומרים שאינן אלא מים מעופשים, וזהו סכלות מהם, שלפי דבריהם אף למזבח היה לנו לפסלו, ועוד שאנו רואין שהוא מתקיים ומתישן יותר משנה אחת, ושכר של תאנים אינו מתקיים אלא זמן מעט, ועוד שהוא סובל (יותר) מים במזיגה [יותר] מיין של ענבים, ונ"ל הטעם בזה לפי שיין של ענבים הלחים הוא בלחלחותו הגדול ומים רבים במזיגה יחלשו כחו, אבל יין צמוקים היבשים הוא יבש וצריך מים רבים ללחלחו להטעימו לחיך, ונ"ל שאעפ"י שעקרו מים דינו כדין היין היוצא מהענבים שלא נתערבו בו מים, ואין דינו כדין יין מזוג, שהרי יין מזוג פסול למזבח בדיעבד ויין של צמוקים אמרינן דאם הביא כשר, והטעם בזה שהמים נשתנו מבריתן כשנשרו בהם הצמוקים כמו שנשתנו מי הגשמים [בתוך] הענבים, ולפי זה דינו כמי פירות שאין מחמיצין ואינו משתנה מיין הענבים לענין זה כלל, וכן אם נתערב בו מעט יין נסך הוא נאסר, ולא אמרינן סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו, ולמדנו כל זה ממה שנפסל יין מזוג למזבח ונכשר יין של צמוקים. [אמ"ה מטעם זה החכם כהר"ר אברהם אבן טווא ז"ל בתשובותיו סימן ר"ט התיר מי השכר ועשאם כמי פירות שאין מחמיצין כיון שנשתנו מברייתן הוו להו דין מי פירות שאין מחמיצין יעו"ש, נאם הכותב שמעון דוראן ס"ט].
<h2>דף קט.</h2>
תניא בתוספתא [פ"י ה"ו] ר' אליעזר אומר חוטפין מצה לתינוקות כדי שלא [יהיו] ישנים, פי' ממהרין להאכילם כדי שלא יהיו ישנים וישאלו, וכן אמרו בגמרא שרבי עקיבא לא אמר מעולם הגיעה שעה לעמוד מבית המדרש אלא ערב יום הכפורים לסעוד סעודה המפסיק בה, ובערב הפסח כדי שלא [י]ישנו התינוקות. וגם מחלקין להם קליות ואגוזים, ואותן קליות הם קלוי גרש כרמל משנה שעברה, כי החדש הוא אסור עד ט"ז בניסן, וזאת היא שאלת החכם שאומר מה העדות וכו' כי הוא מתעורר לשאול מה נשתנה הלילה הזה שאנו אוכלין פרפראות קודם סעודה, ואין מנהג לאוכלם אלא אחר סעודה, והיתה התשובה אף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומין, ואסור לאכול אחר כזית פסח באחרונה פירות, וזהו אפיקומין, כלומר אפיקו מיני פירות, על כן אנו אוכלין אותם קודם סעודה.
<h2>דף קיד.</h2>
ואחר מזיגה מקדש ואומר ברכת היין תחלה בורא פרי הגפן, ואח"כ ברכת היום אשר בחר בנו כב"ה, לפי שהיין גורם לקדוש, ועוד דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, ואומר אח"כ שהחיינו בלילי ראשונים, אבל בלילי אחרונים אין שם שהחיינו, שיום אחרון של פסח אינו רגל בפני עצמו כמו שמיני עצרת, ואינו מברך שעשה נסים שהרי על כוס שני בקריאת ההגדה אומר למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו. ואם הוא שבת מזכיר של שבת בברכת היום, ואומר ויכולו קודם קדוש ככל שבתות השנה, ובמ"ש אומר יקנה"ז, יין קדוש נר הבדלה זמן כדעת רב שאומר קדוש ואח"כ הבדלה, שלא תהא קדושת שבת כמשוי עלינו, ודלא כשמואל דאמר הבדלה ואח"כ קדוש כדין מלך יוצא זהו שבת ואפרכוס נכנס זהו י"ט, מלוין את המלך ואח"כ יוצאין לקראת אפרכוס, וכן בענין זמן קיל"ן כרבה דאמר שאומרו בסוף יקנה"ז, שמצינו [אומרו] זמן לעולם בסוף, דלא כאביי דאמר יקזנ"ה שא[ו]מרו מיד אחר קדוש, הילכך אליבא דהלכתא לילות ראשונים אומר יקנה"ז, ובאחרונים אומר יקנ"ה. ולא נזכרו בשמים כשאר מ"ש, וי"א דחישינן שמא יקטום מן המחובר, וליתא דהא קיל"ן [סוכה ל"ז ע"ב] הדס במחובר מותר להריח בו, וי"א שאף בי"ט איכא נשמה יתירה ובשמים אין [אנו] מברכין במ"ש אלא משום שאבדה נשמה יתירה שהיתה לנו בשבת, מדכתיב וביום השביעי שבת וינפש, וינפש, ווי אבדה נפש, וזה אינו נכון, שא"כ במי"ט נברך על הבשמים, והטעם הנכון בזה הוא דמשבת לחול אדם יוצא ממנוחה לעמל וצריך להחזיר הנשמה בבשמים, אבל משבת לי"ט אדם יוצא לקצת מנוחה והעמל אינו אלא לצורך אוכל נפש, והרי שמחת יום טוב במקום בשמים להשיב הנפש. ולענין סדור ברכת ההבדלה של כל מ"ש קיל"ן בשמים ואח"כ מאור, והם ד' ברכות יין בשמים נר הבדלה, יין שכשהעשירו תקנוה על היין, בשמים לנפש יתירה, נר לפי שתחלת בריאת האש היה במ"ש כדאיתא בפרקי ר' אליעזר [פרק כ'], והבדלה לזכרו על היין ביציאתו כמו בכניסתו, ונ"ל סדור אלו הברכות שהוא על נכון, יין תחלה לפי שחוש הטעם הוא היותר עב (שבשאר) [מכל שאר] החושים, שאינו משיג אלא בפגישה אל המוחש, וחוש הריח יותר דק ממנו כי מרחוק יריח, וחוש הראות יותר דק שהוא משיג עד לשמים יגיע בהשגת הכוכבים, והבדלה היא חכמה להבדיל בין הקדש ובין החול ועל כן קבעוה בחונן הדעת, והשכל הוא יותר דק משאר החושים שהוא משיג המלאכים, והשגת (המלאכים) [החושים] היא מהקל תחלה ואח"כ אל העומק, וכן הם מסודרים החושים, הלשון הטועם תחתון, והחוטם המריח למעלה ממנו, והעינים לראות למעלה ממנו, והמוח להשכיל למעלה מכלם, כך נראה לי.
ויהא לו מוכן שולחן [אחד] קטן מעוטר בכלים נאים משום זה אלי ואנוהו [שמות ט"ו, ב'] התנאה לפניו במצות [שבת קל"ג ע"ב], והלא לפני מלך בשר ודם עושין כן, שנאמר ויכינו את המנחה [בראשית מ"ג, כ"ה] שעטרוה בכלים נאים [רש"י שם], כ"ש לפני מלכו של עולם, ויהיו שם מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין, ואעפ"י שאינו צריך למצה וחזרת עד אחר קריאת ההגדה, מקדימין להביאן לעשות היכר לתינוקות כשעוקרין השלחן קודם קריאת ההגדה (עד) [ועוד] שיהיו מוכנים לפניו כשאומר מצה זו מרור זו. והמצה כתב הרי"ף ז"ל [פסחים כ"ה ע"ב מדפי הרי"ף] שאין צריך אלא שתי מצות שיהיו משומרות ככל שבת, שהמן היה יורד שני העומר לאחד בי"ט כמו בשבת, ויחלק האחת לשנים משום לחם עוני, מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה [פסחים קט"ו ע"ב], ויתן הפרוסה בתוך השלימה (ובוצע) ויברך המוציא על הפרוסה וכדאמרינן [ברכות ל"ט ע"ב] הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך השלימה ובוצע, וכיון שעל הפרוסה מברך המוציא עליה מברך לאכול מצה שתי (הככרות) [הברכות] יחד וכדאמרינן בפ' כיצד מברכין [ברכות ל"ט ע"ב], דמהדרי רבנן לברוכי המוציא ארפתא דערובא, כיון דאיתעבידא בה חדה מצוה נעביד בה מצוה אחריני. ונהגו להניח החצי לאפיקומין ומנהג יפה הוא, ואם אין לו רמז בשום מקום, ונהגו להביא שלש מצות ובוצע האחת ומברך עליה ועל האחרת המוציא ולאכול מצה ואוכל מהפרוסה, ומניחין השלישית לכריכה ואין זה חיוב, אבל יש במנהגות שבין א"י ובבל ש[בני בבל] אין מביאין בחול אלא שתי מצות ובוצע אחת, ובשבת מביאין שלש מצות, והעיקר הוא מה שכתב הרי"ף ז"ל דבין בחול בין בשבת מביא שתים ובוצע אחת, ואם מניח החצי [השני] לכזית מצה באחרונה גם זה טוב הוא, ונהגו לתת אותה תחת המפה זכר למשארותם צרורות בשמלותם, ואם הם שלש ויניח השלישית לכריכה אין רע, גם רבינו האיי ז"ל היה אומר שאם בוצע על שתים שלימות ככל שבת יצא, דלאו חובה לבצוע משום לחם עוני דהא אמרי בפרק כיצד מברכין [ברכות ל"ח ע"א] האי כובא דארעא, פי' העושה חפירה בקרקע כעין כוך והסיקה ואפה בה, נהמא הוא, ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח משום דלחם עוני הוא, ואינו חובה לעשות כן, ה"נ אין חובה לבצוע משום לחם עוני. ולחם עוני מפרשינן ליה בגמ' [קט"ז ע"א] מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה כדי למהר, אף בפסח כן, וכן לחם עוני מפרשינן ליה בגמ' [ל"ו ע"א, קט"ו ע"ב] שעונין עליו דברים, כלומר שקורין עליו את ההגדה, והחיוב הוא להביא שתי מצות ובוצע אחת ומברך על שתיהן יחד המוציא ולאכול מצה, והשאר מנהגות. וכתב רי"ף ז"ל [פסחים י"א ע"ב מדפי הרי"ף, רא"ש פ"ב סי' י"ז], והיכא דאיכא זקן [או] חולה דלא יכיל למיכל מצה (דבישותא) [דיבשותא], תרו לה במיא עד דרכיכא ואכיל לה עד דלא מתמחא, (דתנן) [דתניא] [פסחים מ"א ע"א] יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נמוח דברי ר"מ, ור' יוסי אומר יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל אעפ"י שלא נמוח, משום דבעינן טעם מצה וליכא, ולאו דוקא שצריך שיטעום טעם מצה, דהא קי"ל [פסחים קט"ו ע"ב] בלע מצה יצא, אלא שצריך שישאר בה טעם מצה ולא יתבטל בבשול. וכן אם אינו יכול לאכול כזית מצה יחד ואוכלה לחצאין, אם (יש) [אין] בין אכילה ראשונה [לשניה] [כדי] אכילת פרס שהן ארבעה ביצים, או שלשה, לפי הפירושים שנשנו בזה, יצא, הכי אמרינן בגמ' [פסחים קי"ד ע"ב], ואלו חמשת מיני דגן מצטרפין זה עם זה, דכולהו נהמא נינהו, כדין ירקות של מרור שמצטרפין זה עם זה.
וכן עושין שנוי אחר כדי שישאלו התינוקות, שאחר קדוש עוקרין השולחן, כי דרכן היה לאכול כל אחד בשולחן קטן, ועוקרין אותו כדי שישאלו כמו שאמרו בגמ' [פסחים קט"ו ע"ב], כי אביי אמר כשעקרו השלחן אמאי עקריתו השלחן אנן מי קא אכלינן, אמר ליה רבה פטרתן מלומר מה נשתנה. וכן (עשו) [עושין] שנוי אחר לתינוקות לטבל קודם סעודה בירקות כדי שישאלו, ויאמרו מה נשתנה הלילה הזה [לעשות] שני טבולין אחד קודם סעודה ואחד בתוך הסעודה, וזה הטבול בשאר ירקות שאינן מרור, לפי שמצות מרור היא מצוה ואינה לתינוקות בלבד, על כן אין אוכלין מרור אלא לאחר אכילת מצה, והיכא דלית ליה שאר ירקי אלא מרור, אמר רב הונא מברך בטבול ראשון בורא פרי האדמה ואינו מברך לאכול מרור, משום דס"ל מצות צריכות כונה וכיון דמצות צריכות כונה והוא אינו מכוין למצוה אלא להיכר לתינוקות אינו מברך לאכול מרור אלא בורא פרי האדמה, וכשיאכל מרור אחר אכילת מצה יברך על אכילת מרור, ואמר ליה רב חסדא אחר שמלא כריסו ממנו יברך עליו, דאע"ג דסבירא לך מצות צריכות כונה ובטבול ראשון אינו מכוין למצוה, מ"מ מחזי כי חוכא כשאחר שמלא כריסו ממנו יברך עליו, אלא מברך תחלה בורא פרי האדמה ולאכול מרור, ובטבול שני לא יברך עליו, וקי"ל כרב חסדא, ומדיוקא דגמרא דמעקרא אמרי' לאכול מרור ובתר כן אמרי' על אכילת מרור, ולפיכך אין אומרים ברכה בלמ"ד, אלא עובר לעשייתן, אבל אם מברך אחר עשייתן מברך בעל, משום הכי אנן דאית לן שאר ירקות מברכינן לעולם לאכול מרור וכן לאכול מצה, לא על אכילת מרור ולא על אכילת מצה, וטועין בזה בני אדם מפני שבסדור תפלות כתיב מברך על אכילת מצה ועל אכילת מרור, ואין זה נסח הברכה אלא שצריך לברך על אכילתן הברכה הראויה להם בלמ"ד. ועכשיו נהגו הכל להביא כרפס, ויש טועין לומר שהוא מרור, והוא הפך, שלפי שאינו מרור לפי שאין בו שרף ואין פניו מכסיפין כשאר מרור, מביאין אותו לאפוקי נפשין מפלוגתא אם יברך עליו בתחלה לאכול מרור, וכן אמרו בגמ' [קי"ד ע"ב], רב אחא בריה דרב איקא מהדר אשאר ירקי לאפוקי נפשיה מפלוגתא. והרמב"ם ז"ל [חמץ ומצה פ"ח ה"ב] כתב שצריך לאכול ממנו כזית, דאין אכילה פחות מכזית, והרשב"א ז"ל [שו"ת הרשב"א המיוחסות להרמב"ן סי' ר"ב] כתב דכיון דמשום היכרא דתינוקות הוא פחות מכזית סגי, ואני אומר דכיון שצריך נטילת ידים דבעי כזית כדין אוכל פת שצריך נטילת ידים, דלא מסתבר דבפחות מכזית אעפ"י שמברך עליו המוציא ליבעי נטילת ידים, כיון שאינו אלא משום סרך תרומה. ואין צריך לברך אחריו בורא נפשות רבות, שכיון שאוכלין אותו אחר קדוש, הוי כדברים הבאים בתוך הסעודה [שלא מחמת הסעודה] שמברך לפניהם ואינו מברך לאחריהם [ברכות מ"א ע"ב], וברכת המרור ג"כ כיון שלא בירך על הירקות בורא נפשות, לא הפסיק בין אכילת ירקות לאכילת מרור, ואינו צריך לברך בורא פרי אדמה כאלו אכלן יחד. ונוטל ידיו ומברך על נטילת ידים כדין אוכל פת, משום דאמרינן [פסחים סוף קט"ו ע"א, רי"ף ברכות מ"א ע"א מדפי הרי"ף, רשב"ץ שם (עמ' שי"א), רא"ש חולין פ"ח ס"י ופסחים פ"י סכ"ח, טור סי' קנ"ח] דכל דבר שטבולו במשקה צריך נטילת ידים, [משום] דסתם ידים שניות הן, שכך גזרו עליהם שיהיו כדין מי שנגע בראשון שנגע באב הטומאה שהוא שני, כן גזרו על הידים שיהיו שניות לפס[ו]ל את התרומה, כדין [כל שני] שהוא פוסל את התרומה, משום הכי תקנו נטילת ידים לחולין משום סרך תרומה, וכיון שהם שניות ושני שנגע במשקין עושה אותן תחלה כאלו נגעו באב הטומאה, וגזרו עליהם כן משום שהם עלולין לקבל טומאה יותר מן האוכלין, [שהאוכלין אינן מקבלין טומאה אלא אם הוכשרו בנפילת מים עליהם] אחר שנתלשו, והמשקין מקבלין טומאה בלא הכשר, על כן גזרו עליהם ששני שנגע בהם מטמא אותם לעשותם ראשון לטומאה, כדאיתא בפ"ק דשבת [סוגיא די"ח דבר שבת י"ג ע"ב והלאה] ובפרק (בתרא) [שמיני] דברכות [דף נ"ב], וראשון עושה שני, א"כ הידים השניות כשנגעו במשקין ועושים אותם תחלה, הם חוזרים ומטמאים את האוכלין לעשותן שני, ופוסלין את (האוכלין) [התרומה], ובלא משקים ידים השניות אינן מטמאות את האוכלין, שאין שני עושה שלישי בחולין אלא בפת משום סרך תרומה. (והרמב"ם) [והרשב"ם] ז"ל [פסחים קי"ד ע"א ד"ה מטבל] כתב דאכילת ירקות לא (לא) היה בו טבול כלל, ומה שאמרה המשנה הביאו לפניו מטבל בחזרת, כלומר היכא דלית ליה שאר ירקי, ואי אית ליה שאר ירקי מטבל בשאר ירקי כדמפרשי בגמ' [קי"ד ע"ב], [ו]לא טבול במשקה קאמר, לפי שלא נזכר במשנה עדיין חרוסת עד לקמן, אלא לשון מטבל הוא כמו מטפל, והא ודאי לא נהי(ג)[ר], דבגמ' מוכח דעבדינן תרי טבולי חד בשאר ירקי וחד במרור משום דעבדינן היכרא לתינוקות, (ושנינו) [ואמרינן] [קט"ו ע"ב] נטל ידיו בטבול ראשון [צריך ליטול ידיו בטיבול שני, אבל יש אומרים שטיבול ראשון] אינו צריך להיות בחרוסת, לפי שלא נזכר חרוסת אלא בטבול שני, ששנינו הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת, ואם מטבל בחומץ דיו, וכן נוהגין הרבה גדולים לטבל ירקות בחומץ, וגם זה אינו נכון, דברישא לא הוצרך להזכיר חרוסת אלא שמטבל במה שנהגו לטבל והוא בחרוסת, אבל בסיפא הוצרכו להזכיר בחרוסת לפרש אעפ"י שאין חרוסת [מצוה], ולפרש פלוגתא דרבי אלעזר בר צדוק דאמר חרוסת מצוה, ועוד דהא מסקינן בגמ' דבדלית ליה שאר ירקי בטבול ראשון נפיק, ושני ליתיה אלא משום היכרא דתינוקות, א"כ לדידן דקי"ל חרוסת מצוה טבול ראשון צריך שיהיה בחרוסת. והא דמצרכינן נטילת ידים לטבול משום גזירה דילמא נגע בידיו במשקה, ולא מצרכינן נטילת ידים ביין, משום דלא עביד דנגע ביין, מיהו ידו אחת בעי כדאיתא בפ' כיצד מברכין, וכבר כתבתי זה.
ושני תבשילין, במקדש היו מביאין עם מצה ומרור גופו של פסח, כדי שכשיגיע לפסח זה שאנו אוכלין על שום מה, שיגביה בידו הפסח כמו שאנו עושין במצה זו, והיום א"א שאפי' גדיים המקולסין אסור לעשות, וגם יש מקומות שנהגו שלא לאכול צלי בלילי פסחים שלא יראה כמקריב קדשים בחוץ, אבל זכר למקדש עושין שני תבשילין, דקי"ל [סוכה מ"א ע"א] דעבדינן זכר למקדש, שנאמר ציון היא דורש אין לה [ירמיה ל', י"ז], מכלל דבעיא דרישה, ומשום הכי מביאין שני תבשילין, ואמרו בגמרא [קי"ד ע"ב] אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה, שמצוה להקריב קרבן חגיגה עם קרבן פסח, שנאמר וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר צאן, שהם גדיים וטלאים לפסח, ובקר לקרבן חגיגה. והחגיגה היתה באה כדי שיאכל הפסח על השבע, כי אכילה על השבע שאינה אכילה גסה היא חשובה, ועוד כי בשר הפסח הוא רך ואם יאכלנו על הרעב יבא לידי שבירת עצם, והכתוב אומר ועצם לא תשברו בו [שמות י"ב, מ"ו], ואף על פי שבמקדש לא היו מביאין אלא גופו של פסח, אפילו הכי מביאים שני תבשילין אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה, ובתבשיל אחד לא היה היכר אם הוא לפסח, וכשהן שני תבשילין איכא היכרא שהאחד הוא [זכר] לפסח [והאחד] זכר [לחגיגה]. ואלו שני תבשילין אפשר לעשותן מכל דבר מבושל, אפי' מיני ירקות וקטניות כגון סלקא וארוזא, שאינו אלא לזכר בעלמא, ונהגו להביא זרוע צלי וביצה מבושלת, כן נהגו, וכן סדרו מסדרי האזהרות, ואין בזה רמז בשום מקום, וי"א זרוע משום זרוע נטויה, וביצה כדי להזכיר אבלות ירושלם שנאמר אם לא אזכרכי, וי"א משום תרגום ביצה [ביעא, והטעם] בעא רחמנא למיפרק יתנא בדרעא מרממא, וי"א שבמוצאי שבת אין מביאין זכר לחגיגה שאין חגיגה דוחה שבת, ואין לחוש לזה, שלא יראה שהם קדשין בחוץ, אבל אחרים חוששין לניחוש שלא לעשות סימן אבלות במ"ש, ועושין אותן משני מיני בשר.
והחרוסת איכא מאן דאמר בגמ' [מתני' קי"ד ע"א וגמ' קט"ו ע"ב וקט"ז ע"א] שאינו למצוה אלא משום קפא, והוא תולעת הגדל בחזרת, והאוכל אותו מסוכן, ומריח החרוסת הוא מת, וצריך לומר שאינו גדל אלא לאחר שנתלש, שאם במחובר הוא גדל אפי' מת אסור משום אל תשקצו, וגם יש לומר כי מריח החרוסת הוא מת, שאין צריך לשקע החזרת בחרוסת, אבל בגמ' אסקינן דמצוה הוא להביא החרוסת, ולאו דוקא משום קפא אלא זכר לתפוח, ואמרינן במס' סוטה [י"א ע"ב] שבנות ישראל הצנועות היו הולכות אצל בעליהן בצנעה [כדי] שלא ירגישו בהם המצרים, והיו משדלות לבעליהם במראות של (זכוכית) [נחושת], והיו מתעברות תחת התפוח שנאמר "תחת התפוח עוררתיך שמה חבלתך אמך שמה חבלה ילדתך", והיו יולדות שם ונכנסים רבבות, שנאמר רבבה כצמח השדה נתתיך, (ולפי) [ומטעם] זה נבחרו אותן מראות לעשות מהן כיור לבדוק בו הסוטות שיצאו מדרך הצנועות, וזכר לזה עושין חרוסת מתפוחים, וכן נמי הוא זכר לטיט שהיו עושין בו לבינים, ומשום הכי אמרינן [קט"ז ע"א] דצריך לקהויי ולסמוכי, לקהויי שהתפוחים חמוצים הם, ולסמוכי זכר לטיט, ונ"ל שצריך לערב בו פירות מתוקים, שהרי אמרו בגמ' [קט"ו ע"ב] דלא לישהי איניש חזרת בחרוסת דילמא אגב חוליה מבטל ליה לטעמיה, ואנן בעינן טעם מרור וליכא, וי"א שמערבין בו תאנים שנאמר התאנה חנטה פגיה, וכן אגוזים שנאמר אל גנת אגוז ירדתי, וכן תמרים שנאמר צדיק כתמר יפרח, שקדים זכר לטיט שעושין מסיד לבן, תבלין זכר לתבן, ומערבין בו חומץ כי דכין הפירות וממחין אותן בחומץ כדי שיהא נאות לטבול, ולסמוכי אינו שיהיה עב שאינו נגר ונוזל, שהרי משקה הוא, ומשום הכי בעינן נטילת ידים בטבולו משום דכל דבר שטבולו במשקה בעי נטילת ידים, ואלו לא היה טופח ע"מ להטפיח לא היה לו דין משקה, ואמרו בירושלמי [פ"י ה"ג] אית דעבדי לה עבה, ואית דעבדי לה רכה זכר לדם, והר' יחיאל ז"ל פירש דהא והא איתא, מתחלה עושין אותה עבה, ואח"כ (מרכיבין) [מרככין] אותה בחומץ, ויראה שאפי' בשבת יכול לרכך אותה אם הוא עבה הרבה, וכן חרדל שלשו מערב שבת מותר לתת לתוכו דבש בשבת לרככו, ויש אוסרין, ונראה דדוקא בשבת יש להחמיר, אבל בי"ט דמלאכת אוכל נפש מותרת אין להחמיר, וכיון שהוא זכר לטיט נותנין בו תבלין שהוא זכר לתבן שהיו מגבלין בו הטיט. וכתב הרי"ף ז"ל [כ"ה ע"ב מדפי הרי"ף] תבלין כגון קנמון וסנבל שהם דומים לתבן, וסנבל הוא דומה לתבן, והוא שבולת נרד הנזכר בסמני הקטרת, ובלשון ערבי סנבל"ה א"ל נראדי"ן כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בספר עבודה [כלי המקדש פ"ב ה"ד], אבל קנמון פי' הוא ז"ל שם שהוא עו"ד, וזה הבושם קורין אותו בלשון ערבי עו"ד א"ל טי"ב, פי' עץ הבושם, אבל יש לספק על פירושו שזה העץ קורין לו בלשון רומי ליגנ"א אלואי"ן, ובתרגום ירושלמי [שיר השירים ד', י"ד] תרגמו מור ואהלות אקסי אלואין, א"כ אין קנמון עו"ד שהרי שניהם נזכרו (בתורה) [בפסוק], גם הרמב"ן ז"ל [שמות ל', כ"ג ע"ש] פירש שהוא הסם שקורין בלשון ערבי אדכ"ר, ויש לו פרח קורין לו פקא"ח א"ל אדכ"ר, כי במדרש חזית [שיר השירים רבא פ"ד פסוק י"ד ס"א, בראשית רבא פס"ה סי' י"ג] יש, קנמון היה גדל בירושלם ורועים אותו עזים וצבאים, וזה הסם דומה לתבן וקורין לו אבן מכה, ובלשון לעז אנישינסי"א, ונראה שגם זה אינו כן, שהרי בפרק במה אשה יוצאה אמרו [שבת ס"ג ע"א], עץ קנמון היה גדל בירושלם ומסיקין בו את התנור וריחו נודף בכל א"י, וכשחרבה ירושלם נגנז ולא נשתייר ממנו אלא כשעורה, ומשתכח בי גזא דצמצאי מלכתא, ואם קנמון שהזכיר רי"ף ז"ל הוא הנזכר בתורה. אינו לא עו"ד שאומר הרמב"ם ז"ל ולא אדכ"ר שאומר הרמב"ן ז"ל, ונראה שהקנמון הנזכר בהלכות הוא הבושם שהוא כעין קלפה שקורין בלשון ערבי קרפ"א, ובלשון לעז קניל"א, כלומר קנה בושם, והנבחר שבו הוא הנקרא ד"ר צינ"י, פירוש העץ הבא מארץ צין, כי ד"ר הוא עץ בלשון קדר, וד"ר צינ"י עץ הבא מהצין, וכן בפ' במה אשה יוצאה [שבת ס"ה ע"א] אמרו, זנגבילא ודרצינא, וכשהוא מודק דומה לתבן, והמהדרין מערבין בו תבלין אחרים. ואעפ"י שהחרוסת הוא מצוה, אין מברכין עליו, שאינו אלא לטבל, וכל שיש עקר ועמו טפלה מברך על העקר ופוטר את הטפלה.
<h2>דף קטו:</h2>
ואחר כך יטול ידיו פעם שנית ויברך על נטילת ידים, ואינו נפטר מפני נטילה ראשונה, לפי שבקריאת ההגדה הסיח דעתו אחר נטילה ראשונה, וידים של הסיח אעפ"י שהם כשרות לכל דבר שבקדושה כתפלה וברכה שהרי ברכנו אשר גאלנו קודם נטילה הם פסולות לאכילת פת משום סרך תרומה. ואחר נטילת ידים יקח מהשלחן שלפניו המצות שהניח שם כמו שהם, שתים, אחת פרוסה למעלה משום לחם עוני, דמה דרכו של עני בפרוסה, אף בפסח כן, ואחת שלימה משום לחם משנה ככל שבת וי"ט, ויברך על שתיהן כשהם בידו שתי ברכות יחד זו אחר זו, תחלה המוציא דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, ואחר כך אקב"ו לאכול מצה, ויבצע ויאכל כזית ויתן לכל אחד מהמסובין כזית ויאכלו בהסיבה, ואם לא הסבו צריכין לאכול פעם אחרת בהסיבה. וכתב הרמב"ם ז"ל [חמץ ומצה פ"ח ה"ח] שצריך טבול בחרוסת, ונראה שהזקיקו לומר כן מה שאמרו בגמ' [פסחים קט"ו ע"ב] נטל ידיו בטבול ראשון נוטל ידיו בטבול שני, ולאו דווקא, שעל הפת הוא צריך נטילה אפי' לא טבל, ואגב דאמרינן טבול ראשון אמרינן טבול שני, שעל הטבול השני ג"כ שהוא במרור צריך נטילה, ועוד דמצה דאורייתא וחרוסת דרבנן ואתי טעם חרוסת דרבנן ומבטל טעם מצה דאורייתא, ועוד מצה היא זכר לחירות וחרוסת זכר לטיט, ואיך יתערבו החירות והגלות, ובירושלמי לא הזכירו טבול בחרוסת אלא טמיש לה במילחא, זה נזכר בירושלמי משום שאין (צריך) לברך המוציא עד שיהיה לפתן בפני כל אחד ואחד, ואנו אומרים שכיון שאין אוכלין אלא לתאבון כארוסה אינה צריכה לפתן, וכמו שאמרו [ברכות מ' ע"א] לית דין צריך בשש. ואח"כ נוטל חזרת ומברך עליו אקב"ו לאכול מרור, ונותן לכל אחד כזית ומטבילו בחרוסת, ואינו צריך הסבה, ואוכל כל אחד כזית, ואינו צריך לברך אחריו בורא נפשות, שהרי בתוך הסעודה הוא, וגם בורא פרי האדמה אינו צריך, שהרי בורא פרי האדמה שבירך על הכרפס פוטר אותו כיון שלא בירך על אכילת הכרפס בורא נפשות רבות, ולפי שיש מחלוקת בין התנאים הראשונים אם צריך לאכול מצה ומרור כאחד, וכן היה הלל עושה, ורבנן סבירא להו דאוכל כל אחד בפני עצמו, על כן אנו אוכלין מצה בפני עצמה [ומרור בפני עצמו], ואלו היתה הלכה כהלל היינו אוכלין בזמן הזה מצה [בפני עצמה ואחר כך מצה] ומרור כאחד, שאין המרור אלא מדרבנן והכריכה ג"כ מדרבנן ולא היו מבטלין זה את זה, אבל משום דחיישינן לרבנן דאמרו כל א' בפני עצמו, והכריכה היא רשות, היה מבטל טעם מצת הכריכה שהיא רשות לטעם המרור שהיא דרבנן, על כן אנו צריכים לאכול מרור לבדו, ואחר כך זכר למקדש כהלל אנו כורכין מצה ומרור ואוכלין (כזית) בכריכה, ויראה שבכריכה צריך כזית מצה וכזית מרור שכן היה עושה הלל ולא ראיתי מי שנתעורר לזה, אבל כתבו שצריך הסבה בכריכה וטבול בחרוסת וכן הוא ראוי לעשות, והמדקדקין אומרים שצריך שלא לשיח בין ברכת מצה ומרור לכריכה כדי שתעלה אותה ברכה לכריכה, אבל טול כרוך לא הוי הפסק. בלע מצה יצא ולא בעינן טעם מצה, בלע מרור לא יצא דבעינן טעם מרור וליכא, ומשום הכי לא לשהי איניש חזרת בחרוסת דילמא אגב חוליא דחרוסת מבטל לטעם חזרת, ובעינן טעם מרור וליכא, בלע מצה ומרור ידי מצה יצא, ולא אתי טעם מרור ומבטל [טעם] מצה, דכיון שלא טעם מצה כלל אין מתערב עמו טעם מרור לבטלו, ידי מרור לא יצא, כרכן בסיב אפי' ידי מצה לא יצא. אכלן בלא מתכוין אמרו בגמרא [ראש השנה כ"ח ע"א] דיצא, דמצות אינן צריכות כונה, וכן פסק הר"ז הלוי ז"ל דמצות אינן צריכות כונה, וכן דעת רבינו האיי גאון ז"ל דמצות אין צריכות כונה, אלא שכתב דאע"ג דהכי הלכה יהא אדם רגיל להתכוין במצוה, והריא"ף ז"ל פסק דמצות צריכות כונה [והרא"ש ז"ל פסק כוותיה], ואם אכלן בלא מתכוין למצוה לא יצא, וכתב הרא"ה ז"ל, דאפי' למאן דאמר מצות אין צריכות כונה, היינו שהוא יודע שעכשיו הוא פסח ושזו היא מצה אלא שאכלה בלא כונת מצוה, אבל אם הוא חושב שהיום הוא חול, או שזאת המצה אינה מצה, לא יצא, והביא ראיה מדאמרינן בגמ' [ראש השנה כ"ח ע"א] כפאוהו פרסיים ואכל מצה (לא) יצא, ומשמע דדוקא משום כפיה הוא (דלא) [ד]יצא, אבל בלא כפיה (אעפ"י שלא) [אם לא] נתכוון למצה [לא] יצא. מצה בזמן הזה דאורייתא, שנאמר בערב תאכלו מצות, הכתוב קבעו חובה, ומרור בזמן הזה דרבנן שלא נתחייבו בו אלא עם הפסח, בזמן דאיכא פסח חייב מצה ומרור, שנאמר צלי אש ומצות [על] מרורים יאכלוהו, בזמן דליכא פסח לא נתחייבו בו, ומצה הכתוב קבעה חובה בין דאיכא פסח בין דליכא פסח, שנאמר בערב תאכלו מצות, וכבר הוכיחו בגמרא [ק"כ ע"א] דמצה כל שבעה חוץ מלילה ראשונה אינה אלא רשות, וזהו שאנו אומרים מצה זו שאנו אוכלין על שום מה, על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, לפי שלא יכלו להתמהמה, ואלו יכלו להתמהמה היו מחמיצין אותו שלא נתחייב עדיין בבל יראה ובל ימצא, ופסח מצרים לא נהג אלא [לילה] ויום, ולמחר היו מותרין באכילת חמץ ובמלאכה, [ו]מפני שלא יכלו להתמהמה לא החמיצוהו, וזכר לזה אנו אוכלין מצה זו של מצוה בליל הפסח. ואחר זה גומר את סעודתו כרצונו, ובלבד שלא ירבה עד שתהא אכילה גסה, כי כזית מצה שבאחרונה דאפיקומין הוא כנגד הפסח, [ואע"פ] שהוא נאכל על השבע אינו נאכל אכילה גסה.
מצות עשה מן התורה לספר בליל הפסח בנסים ונפלאות שעשה הקב"ה לאבותינו ביציאת מצרים, שנאמר [שמות י"ג, ח'] והגדת לבנך ביום ההוא [לאמר] בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, כמו שהוא מפורש בהגדה, וזאת המצוה היא מיוחדת בליל הפסח נוספת על מצות זכירת יציאת מצרים ביום ובלילה שאומרים פרשת ויאמר שנזכרת בה יציאת מצרים. אבל זאת המצוה המיוחדת בזמן הגאולה היא להגיד אל הבנים זכר הנסים והנפלאות שנעשו לנו בזמן הגאולה, כדי שישאר הזכר לדורות כענין שנאמר [יואל א', ג'] "עליה לבניכם ספרו ובניכם לבניהם [ובניהם] לדור אחר", כדי שיגדלו הילדים וגם עד שיבה וזקנה על זאת הידיעה, כי היא עקר האמונה ומבטלת כל דעת הפילוסוף ומין ואפיקורוס מכחיש האלהות והחדוש והנבואה וידיעת האל והגמול והעונש. וזה כי מה שנעשה לאבותינו להוציאם ממצרים מתחת יד מלך עז [פנים אשר לא נשא פנים] ע"י מכות משונות על יד נביא שלוח בדבר האל, מורה כי האל הוא משגיח במעשה בני אדם לגמול טוב לטובים ולענוש לרשעים, וזהו עיקר התורה כולה, ואם הוא גומל ועונש כבר קדמה לו הידיעה בהם, וזהו כנגד האומרים עזב ה' את הארץ [יחזקאל ח', י"ב; ט', ט'], ושיהיה זה במכות יוצאות מהדרך הנהוג במנהגו של עולם כמו מכת הדם והצפרדעים ושאר המכות וכ"ש קריעת ים סוף, שתי כתות סמוכות זו לזו, האחת עוברת ביבשה והאחרת צוללת כעופרת, זה יורה כי יש אלוה מחדש העולם ומשנהו כרצונו. וזה סותר מאמיני הקדמות שאומרים כי לעולם לא נתחדש דבר אלא כך היה, וזאת הדעת נשארה לפילוסופים של יון וחברו בה ספרים, ואלו ראו קריעת ים סוף שרפו כל ספריהם, והלא אונקלוס היה בן דודו של טיטוס ונתגייר, ואמר לו דודו למה, והוא אמר לו כי קטן שבישראל יודע מה שלא ידעו גדולי חכמי אומות העולם, כי יודע מה שנברא ביום ראשון וביום שני וכו' וכן כל ששת ימי בראשית, וזה (יראה) [ילאה] בו כל מחקר אנושי, וכשראינו אנחנו או הגידו לנו אבותינו דור אחר דור הגדה מפורסמת שאי אפשר להכחישה, הרי הוא כאלו ראינו אנחנו בעינינו קריעת ים סוף [הרי] בשעה קלה ראינו חדוש העולם, ואם הוא מחודש יש לו מחדש מזהיר על יד נביאיו בתורתו ויודע ומשגיח וגומל ועונש, על כן צותה התורה להגיד זה לבנינו מנעוריהם וגם עד זקנה ושיבה לא יעזבוהו עד יגידו זרוע ה' לדור אחרון, לכל יבא גבורותיו, וזהו תועלת זאת המצוה, והיא תועלת גדולה לנפשות ולגופות בעה"ז ובעה"ב. ותקנו חכמים ז"ל שתהיה ההגדה הזאת בשעה שיש מצה ומרור מונחים בשולחן, כמו שאמרו בהגדה, בעבור זה, לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, ואמרו [פסחים ל"ו ע"א, קט"ו ע"ב] כי נקראת המצה לחם עוני, שעונים עליה דברים, פי' שעל המצה קורין ההגדה, וכן תקנו שתהיה על הכוס, ותקנו ד' כוסות על היין, ושלא יאכל עד שיסב דרך חירות, ושיעשה שנוי כדי שיתעוררו התינוקות לשאול, ושיקרא הלילא מצראה, הוא הלל שקורין בימים שגומרין בהם את ההלל, ע"כ צריך לפרוט כל אלה הדברים אחד לאחד ולפרש סדור עשייתם, שכל העושה מצוה אחת כמאמרה אינו מתבשר בשורות רעות, ואפילו גזר הקב"ה עליו גזרות רעות מתבטלין ממנו, שנאמר שומר מצוה לא ידע דבר רע, ועת ומשפט ידע לב חכם [קהלת ח', ה'], באשר דבר מלך שלטון מי יאמר לו מה תעשה [שבת ס"ג ע"א].
<h2>דף קטז.</h2>
ואחר כל זה מוזגין לו כוס שני, וכאן הבן הוא שואל, לפי שאין דרך לשתות שתי פעמים קודם סעודה, ואומר מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ או מצה, והלילה הזה כולו מצה, שבכל הלילות אין אנו מטבלין אפי' פעם אחת, והלילה הזה שתי פעמים, ולא יאמר אין אנו חייבים לטבל, שטבול זה אינו אלא לתינוקות שישאלו, ואין אומרים חיובא לדרדקי, ובזמן המקדש אומר אנו אוכלין [בשר] צלי שלוק ומבושל הלילה הזה כולו צלי, ובפ' אלו דברים [ע' ע"א] אמרו שזאת המשנה נשנית לדעת בן תימא דס"ל דחגיגה נאכלת צלי כמו הפסח, ועכשיו אין אומרין כן. ואני תמה למה לא סלקו בזמן הזה "כל מאן דצריך ייתי ויפסח", שהרי אין לנו פסח, ואפשר דמשום הכי לא סלקוהו, דאפשר לפרש ייתי ויחוג חג הפסח, ובמשנה (ולא) [ו]בגמ' לא נזכר הא לחמא עניא. אם אין דעת בבן, אביו מלמדו, אם אין לו בן אשתו שואלתו, וכן שני תלמידים המסובין א' שואל לחבירו, ואפי' הוא לבדו הוא שואל לעצמו, ומגביה השולחן שיש בו מצה ומרור וחרוסת ושני תבשילין מלפני קורא ההגדה, וקורא הא לחמא עניא, וכשיגיע למה נשתנה מסלקו מלפניו כאלו כבר אכלו, כדי שיאמרו התינוקות מי קא אכלינן דמסלקיתו פתורא, ואז יאמר מה נשתנה הלילה הזה וכו', ומחזיר השולחן לפני [ה]קורא כדי שיהא מצוי לפניו כשיאמר מצה [זו], ואין עוקרין את השלחן אלא מלפני מי שקורא ההגדה, ומחזירין לפניו לקרות ההגדה דאמרינן [פסחים ל"ו ע"א, קט"ו ע"ב] למה נקרא לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה. ויש מסירין מהשולחן השני תבשילין משום דאמרינן בשר אין צריך להגביה שלא יראו כמגביה קדשים, וכן הם מסדרין קצת אזהרות, ואין צורך לזה, [אלא] כשאומר פסח שהיו אבותינו אוכלים אינו צריך להגביה כמו שהוא מגביה [מצה] במצה [זו].
<h2>דף קטז:</h2>
וקורא ההגדה עד ונאמר לפניו הללויה, וכשמגיע למצה זו צריך להגביהה להראותה אל המסובין כדי שתתחבב המצוה עליהם, וכן כשיגיע למרור זה, אבל כשאומר פסח שהיו אבותינו אוכלין לא יגביה התבשיל שהוא כנגדו, שלא יראה כאלו הקדישו לכך. ונוהגין אנו כשאנו מגיעים ללפיכך אנו חייבין להודות, להגביה כל אחד כוסו בידו עד סיום ברכת אשר גאלנו, ואמרו שכך נמצא במדרש תלים המתחיל שוחר טוב, כשמגיע ללפיכך אוחז כוסו בידו כדי לומר שירה על היין. וקורא ההלל, ובענין ברכת ההלל, יש מברכין [עליו] שתי פעמים אחת קודם אכילה ואחת אחר אכילה, ויש שאין מברכין [עליו] אפילו פעם אחת לפי שחולקין אותו באמצע, וכן ראוי לעשות, ויש מקומות נוהגין לקרותו בבית הכנסת ולא נהגנו כן. מה שאין מברכין על ההגדה והיא מצוה קבועה שאפי' [אם] אין לו בן הוא שואל לעצמו ואומר מה נשתנה, לפי שאינה אלא קריאה בעלמא, ודומה לברכת המזון שהיא מצות עשה מן התורה ואין מברכין עליה אקב"ו לברך על המזון, וכן ברכת התורה לפניה שמנה אותה (הרמב"ם) [הרמב"ן] ז"ל [למצוה], ואעפ"י שאנו מברכין על התורה ועל ההפטרה ועל קריאת מגילה ועל ק"ש, שאני התם לפי שהקריאה היא מסודרת אין להוסיף ואין לגרוע, אבל ההגדה וברכת המזון וברכת התורה לפניה שאין מסודרין ויש להוסיף ולגרוע לא שייך ביה ברכה. ואחר שהגיע למעינו מים, מברך בא"י אמ"ה אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים, והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור וכו', ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים, שצריך להקדים זבח דהיינו חגיגה קודם הפסח שהוא נאכל על השבע. ונודה לך שיר חדש, ואין לומר שירה חדשה שהיא נאמרה על גאולה העתידה, כי בגאולת מצרים נאמר שירה (חדשה) לשון נקבה, כי ישראל לא נחלו מהאומות שהם שבעים אלא שבע, כדין נקבה שנוטלת עשור נכסים, ולעתיד ינחלו הכל כדין זכר. וחותם גאל ישראל לא גואל ישראל, כי בתפלה אומר גואל ישראל שהוא לשון בקשת רחמים על העתיד, אבל בהלל אומר גאל ישראל על גאולת מצרים, ומצרף בה גאולה העתידה כי כן העלו בגמ' ברכות [י"ב ע"ב], כי לעתיד כשמזכירין קבוץ גליות משת(ת)פין עמה יציאת מצרים, וכשאנו אומרים ונודה לך שיר חדש אנו רוצים לומר שיר חדש על גאולתנו העתידה ועל פדות נפשנו ממצרים, ואנו אומרים סמוך לחתימה מעין חתימה שהיא גאל ישראל בגאולת מצרים כנ"ל. ומברך בורא פרי הגפן, כן כתב הריא"ף ז"ל וכן אנו נוהגים, ויש שאין מברכין בו בורא פרי הגפן, ויש מברכין אחריו על הגפן ועל פרי הגפן, ויש שאין מברכין כן אלא אחר ברכת המזון בכוס רביעי, וכן אנו נוהגים, ושותה בהיסבה.
<h2>דף קיז:</h2>
ואחר זה ימזגו לו כוס שלישי לברך עליו ברכת המזון, דאע"ג דקי"ל דברכה אינה טעונה כוס, ואין צריך לחזר אחריו, בלילי הפסח שתקנו ארבעה כוסות, תקנו לכל אחד ברכה, ויברך עליו ברכת המזון וישתה אותו בהסבת שמאל ומברך עליו בורא פרי הגפן. ואחר זה ימזגו [לו] כוס רביעי לגמור עליו את ההלל, ונהגו להתחיל שפוך חמתך על הגוים, ונתנו הטעם בזה, לפי שאמרו בירושלמי [פ"י ה"א] שארבעה כוסות הם כנגד ארבעה לשונות של גאולה, שהם והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, וכנגד ארבעה כוסות של תערלה שעתיד הקב"ה להשקות למלכות הרשעה, על כן אנו אומרים שפוך חמתך על הגוים, ואין זה הטעם מחייב להיותו בכוס רביעי יותר משאר הכוסות, ונ"ל טעם יותר מחייב היותו בזה הכוס [הרביעי] יותר מהאחרים לפי שהוא כוס רביעי, והשותה כפלים מתחייב בנפשו, ובגמ' [ק"ט ע"ב] הוצרכו לתת טעם למה תקנו חכמים דבר שיש בו סכנה, אם מפני שכל אחד מארבעה כוסות הוא מצוה בפני עצמו ואין מצטרפין להיות זוגות, אם מפני שכוס של ברכת המזון מצטרף לברכה ואינו מצטרף לפורענות, וכאלו הן שלשה ואחד ואין כאן זוגות, או מפני שנאמר [שמות י"ב, מ"ב] ליל שמורים, (למה שהוא) [ליל] משומר מן המזיקין, לכן אנחנו אומרים שאין לנו בזה הכוס הרביעי דאגה מפורענות, והשם ישפוך חמתו על הגוים, לא עלינו, ולזה הוא נקשר, לא לנו ה' לא לנו, שפוך חמתך על הגוים, ושני פסוקים הם אחד בתלים [ע"ט, ו'] ואחד בירמיה [ירמיה י, כ"ה], בתלים הוא אל הגוים ובירמיה [הוא] על הגוים והסימן [ו]אל על יקראוהו [הושע י"א, ז'], ובתלים ועל ממלכות ובירמיה ועל משפחות והסימן מלך וכהן [איכה ב', ו'], דוד מלך וירמיה ממשפחות כהונה. ואמרו במדרש תלים [מזמור קי"ג אות ג'], כי צריך לגמור ההלל בשלשה כדי שיאמר הקורא לשנים הודו לה' כי טוב, ואפשר שאם השנים הם קטנים בני חנוך יספיק לזה. ומצוה מן המובחר הוא שהקורא יגביה הכוס בידו עד שיגמור הלל ויברך עליו ברכת השיר והיא יהללוך ה' כל מעשיך וכו', ויברך בורא פרי הגפן וישתה בהסבה, ואח"כ יברך ברכה אחרונה מעין שלש, והיא על הגפן ועל פרי הגפן, ויזכיר בה מעין המאורע כמו שאמרו בירושלמי [ברכות פ"ו סוף ה"א], כשיגיע לרחם על עמך וכו' יאמר בי"ט מקרא קדש הזה ואם הוא שבת אומר ביום המנוח הזה וביו"ט מקרא קדש הזה, ויחתום בא"י על הארץ ועל פרי הגפן, ויש חותמין על הגפן ועל פרי הגפן. כוס חמישי אומר עליו ההלל הגדול דברי רבי טרפון, יש מפרשים דברי ר' טרפון הם חולקים על המשנה שאמרה לא יפחתו לו מארבע כוסות, והוא סובר חמשה כוסות, ולפי זה אין לעשותו כלל דיחידאה הוא, וזה א"א דאמוראי בגמ' [פסחים קי"ח ע"א] שקלי וטרי אליביה מאי הלל הגדול, והגאונים ז"ל אומרים שאינו חובה כשאר הכוסות, ואין אסור לעשותו אלא רשות הוא גם מצוה מן המובחר לעשותו, כדי לומר עליו הלל הגדול, כדי לעסוק ביציאת מצרים (כל הלילה), שהרי התנאים הראשונים היו מספרין ביציאת מצרים כל הלילה, וא"כ הוא מצוה לעשותו כדי שיאמר עליו הלל הגדול, שהוא כ"ו פסוקים יש בהן כי לעולם חסדו, כנגד כ"ו דורות שיש מאדם הראשון עד מתן תורה, שלא היה מתקיים העולם אלא בחסדו של הקב"ה. ויש שחותמין [ביהללוך וגם חותמין] בנשמת כל חי עד חי העולמים, וקשה מעט שאיך חותמין שני פעמים זו אחר זו "מלך מהולל בתושבחות", אחת ביהללוך ואחת בנשמת כל חי, ויש שלא היו חותמין ביהללוך כלל (עד שאומר נשמת כל חי), וגם זה אינו נראה נכון, שיהללוך היא ברכת השיר ותקנו אותה בחתימה, וכדי למעט בברכות יחתום ביהללוך, ואח"כ אם יתאוה לשתות כוס חמישי אומר עליו הלל הגדול, ואם רוצה לומר נשמת כל חי לא יחתום בברכה, ויברך בורא פרי הגפן וישתה ויברך אחריו על הגפן וכן כשר לעשות. [וכן] בברכת ברוך שאמר אנו חותמין מלך מהלל בתושבחות לפי שאומרים אחריה תהלה לדוד, ובהלל אנו חותמין ג"כ מלך מהולל בתושבחות שהוא לשון תהלה, אבל בנשמת כל חי ובישתבח אנו חותמין מלך גדול בתושבחות לפי שסומכין לו יתגדל, ולחתום גדול ומהולל יראה שאין [ראוי] לעשות כן לפי שאין חותמין בשתים.
וארבעה כוסות תקינו רבנן, כל אחד במקומו, ובין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה, בין שלישי לרביעי לא ישתה, ואמרו בירושלמי שמא ישתכר ולא יגמור את ההלל, אבל משאר הכוסות אין אנחנו חוששין לשכרות, שאין יין שבתוך הסעודה משכר, ואם יש לו שנוי יין וצריך לברך הטוב והמטיב אין לחוש בכך לרבוי כוסות יותר ממה שתקנו חכמים, כיון שאינו מברך בורא פרי הגפן. ואלו ארבעה כוסות אעפ"י שהן מצוה דרבנן, אין לברך אקב"ו לשתות ארבעה כוסות, לפי שאין אנו שותין אותם בבת אחת, שאם שתאן בבת אחת לא יצא, הילכך אי אפשר לברך עליהן.
<h2>דף קיט:</h2>
וקודם שיברך ברכת המזון, יאכל כזית מצה באחרונה מאותה שהצניע תחת המפה, דהכי תניא הסופגנין והאסקריטין אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה שהוא כנגד הפסח שהיה נאכל על השבע באחרונה, וטוב הוא שיאכלנו בהסיבה. ואם שכח וברך ברכת המזון, י"א שצריך לברך המוציא ויאכלנו ויברך ברהמ"ז, והרבה האריכו הדרך, אבל י"א דבדיעבד יש לסמוך על המצות שלנו שהרי עבדינן להו שמור מעדן לישה. ומיהו צריך שיאכל אותו כזית קודם חצות, דקי"ל כר' אלעזר בן עזריה דאמר שהפסח אינו נאכל אחר חצות, וגם בתוספות היו אומרים כן על קריאת ההלל שצריך לגמור אותו קודם חצות. ואם ישנו מקצתן י"א שצריך לעורר אותם שלא יהא נראה שנאכל בשני חבורות, והכתוב אומר בבית אחד יאכל, וי"א שזה לא נאמר אלא בקרבן הפסח אבל לא במצה. ונראה שצריך ג"כ בברכת לאכול מצה שתהיה אחר צאת הכוכבים, ובזה אין ספק, וגם שתיית ארבעה כוסות שצריך שיהיו כלם אחר צאת הכוכבים, ואין מנהג לדקדק בכוס של קדוש לפי שמוסיפין מחול על הקודש. ואחר שאכל כזית מצה באחרונה, אסור לאכול דקי"ל אין מפטירין אחר מצה אפיקומין, כלומר אפיקו מינין כגון קליות ואגוזים, כדי שישאר טעם מצה באחרונה, וגם לשתות יין אסר הריא"ף ז"ל [כ"ז ע"א] אעפ"י שהר"ז הלוי ז"ל [כ"ו ע"ב] היה מתיר, שלא אסרו [אלא] בין שלישי לרביעי כדי שלא ישתכר ולא יגמור ההלל, אבל אחר גמר ההלל אם נשתכר לא הפסיד ולא נשכר.
והיכא דלית ליה אלא כזית ממצה דמינטרא, הרי"ף ז"ל [כ"ז ע"א] כתב שיניחנו לבסוף כדי שיהא נאכל על השבע כפסח, ויברך המוציא על דלא מינטרא ויעשה כריכה בדלא מינטרא, ולבסוף יברך לאכול מצה על דמינטרא, והרא"ש ז"ל [פ"י סל"ה] היה אומר שיברך המוציא ולאכול מצה קודם סעודה, ויעשה כריכה בדלא מינטרא, ולבסוף אינו חובה קבועה לאכול מצה דמינטרא כיון שיצא בכזית ראשון, וזה נראה נכון, גם הר"ז הלוי ז"ל [כ"ה ע"א] אומר שאם אין לו אלא כזית מצה דמינטרא, לא יעשה כריכה כלל, שאינו אלא לזכר בעלמא, ואם לית ליה פטור. ומי שאין לו יין הראוי לקדוש כיצד יעשה, רבו בזה הדעות, ואני אומר שיטול ידיו תחלה ויקדש על הפת דלא מינטר, ויאמר המוציא (וישתה) [ויאכל] בהסבה וישלים הסדר עד שיגיע למעינו מים, ויברך אשר גאלנו, ואח"כ יטול ידיו פעם שניה ויברך על מצה דמינטרא לאכול מצה, ואח"כ על המרור, ואח"כ יעשה כריכה הכל כסדר, ובברכת המזון אם יש לו שכר יברך על הכוס שהכל, שכיון שקובע סעודתו עליו אומר עליו ברכת המזון, ואח"כ יגמור ההלל בלא כוס כנ"ל וכן כתב הרא"ה ז"ל. ומאן דבעי לברוכי בתרי או תלתא בתי, ילך לבית אחד ויעשה להם הסדר עד שיאכילם מצה ומרור בכריכה, ויכול לברך גם בורא פרי האדמה, שכיון שתקנו חכמים הרי היא מצוה, וכל הברכות כולן אעפ"י שיצא מוציא, וילך לבית אחר ויעשה כן, ואח"כ ילך לבית אחר ויעשה כן, ואם אין בשאר בתים מי שיודע [לברך] ברכת המזון, ילך ויוציאם, [ד]כיון שתקנוה חכמים [על אחת מארבעת הכוסות] דינו כדין ברכת היין של קדוש וברכת הלחם של מצה, או יש תקנה אחרת שיקרא להם תיבה בתיבה, ואח"כ יגמור להם הלל וישוב לביתו ויגמור סעודתו וסדרו עד שיגמור ההלל כסדר.
<h2>דף קכא.</h2>
ואסור לאכול חדש מן התורה בח"ל עד ט"ז בניסן, ואינו מותר לדידן עד [אחר] יום ראשון של חול [המועד] (ה)פסח. [ומחייבין למימני יומי דשבעה שבועי מאורתא דחמיסר בניסן נגהי שיתסר], ומצוה למימני יומי ולמימני שבועי, [י"א] מדרבנן, וי"א מן התורה וכן דעת הרמב"ם ז"ל [הלכות תמידין ומוספין פ"ז הכ"ד], ומברך בא"י אמ"ה אקב"ו על ספירת העומר, היום כך וכך לעומר, וכשישלים השבוע, [יאמר] שהם שבוע כך וכך לעומר, ונהגו שאפי' באמצע השבוע מזכירין עם הימים השבוע. ונהגו איסור להסתפר עד ל"ג לעומר משום אבילות אותם התלמידים של ר' עקיבא, ומה שאסור עד ל"ג לעומר, לפי שמתו מן הפסח עד פרס עצרת שהם ט"ו ימים קודם עצרת, והוא יום ל"ד לעומר, ולא נהגו איסור בו לפי שמקצת היום ככולו, על כן נפל המנהג עד ל"ג לעומר, וכל היום כולו בכלל אלא אם היה ערב שבת.
